שמיעת האוזן
המשנה במסכת אבות (ו,ו) מלמדת אותנו שהתורה נקנית במ"ט קניינים. הקניין השני אותו מונה המשנה הוא 'שמיעת האוזן'. ויש להבין מה הכוונה ב'שמיעת האוזן'? על פניו אין מדובר בפעולה הפיזית של השמיעה, שהרי ברור שמי שלא שומע מה מלמדים לא יקנה את התורה – אזי מהי אותה שמיעה? ועוד- מדוע לא מספיק להגיד 'שמיעה'?! הרי כל שמיעה היא שמיעה של האוזן….
אלא שנראה לומר שמי ששומע באוזניו את מנגינת התורה ישמע דברים מופלאים. שמיעת האוזן חושפת עומקים, מזהה את חוסר הדיוק ומבינה עוד ועוד רבדים בארמון התורה האין-סופי. מעין דברים אלו כתב ר' חיים מוולז'ין, על פעולת הדיבור: "הפה הוא כאצבע מרגיש הפגימה כן מדי דברו הפה מרגיש פגימת השכל כצפורן פגימת הסכין". כך גם השמיעה בוחנת ובודקת. ממש כפי שמי שניחן בחוש מוסיקלי ידע להבחין בזיופים, כך גם שמיעת הדברים מגלה את המנגינה של מהותם.
אהרון והנרות
לאחר הקדמה זו ננסה להקשיב לדברי התורה בתחילת פרשתינו, ולשמוע בשמיעת אוזן את מה שהתורה רצתה להעביר לנו. פרשתנו פותחת בציווי: "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, ויעש כן אהרן..", אנו שומעים כאן הדגשה עצומה של אהרן: "דבר אל אהרן ןאמרת אליו" (אלא אל מי??) "בהעלותך"- אתה- "את הנרות" (ברור- אלא מי יעלה?), "ויעש כן אהרן" – (שוב- לכאורה יש ייתור של המילה אהרון…). מה פשר ההדגשה הזו? כדי לענות על שאלה זו יש להבין מה עניינה של הדלקת הנרות באופן כללי.
חז"ל במדרשם מגלים לנו דברים מופלאים: "למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אוהב. אמר לו המלך תדע שאצלך אני סועד, לך ותקן לי, הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט, מנורה של הדיוט, ושולחן של הדיוט. כיוון שבא המלך, באו עימו שמשין, סיבבו מכאן ומכאן, מנורה של זהב מלפניו, כיוון שראה אוהבו את כל הכבוד, התבייש והטמין את כל מה שהתקין לו שהיה הכל הדיוטות. אמר לו המלך לא אמרתי לך שאצלך אני סועד? למה לא התקנת לי כלום? אמר לו אוהבו ראיתי את כל הכבוד הזה שבא עמך ונתביישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי לך שהיו כלי הדיוטות. אמר לו המלך חייך שאני פוסל את כל כלי שהבאתי ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך…".
מה בא המשל ללמדנו? מה באמת חסר למלך שנזקק לבוא לאוהבו ההדיוט? ואם הוא כבר בא אז מדוע הוא מביא עמו את כליו?
חז"ל מלמדים אותנו במדרש הזה דבר נפלא! המלך אומר "יש לי הכל. את כל ההון שבעולם יש לי. אבל דבר אחר אין לי– אין לי את האירוח שלך, אין לי אותך- את ליבך, את אהבתך, את אמונתך ומסירותך".
"חוץ מיראת שמים"
"הכל בידי שמיים"– לקב"ה יש הכל, "חוץ מיראת שמיים"- וזה הדבר האמיתי שאנו יכולים לתת. הקב"ה מבקש את אהרן, שאהרון יביע את אהבתו ומסירותו באמצעות הנרות. הבקשה האמיתית של הקב"ה היא "תְּנָה בני לבך לי". לא את אור הנרות הקב"ה מבקש, אלא את אורה של הנשמה המאירה בנו.
כל מעשינו צריכים להיות מכוונים לתת את כל ליבנו לה'. "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיהיה לבם לשמיים"- כל אדם לפי כשרונו וכפי יכולתו. אבל יש תנאי אחד בל יעבור: שיהיה הלב- הרצון לשמיים. "ויהיו כל מעשינו לשם שמיים". ככל שהלב מלא אהבת ה' כך אין מקום לאהבות אחרות (שהמשותף להם הוא אהבת האדם את עצמו).
יהי רצון שנזכה שכל ליבנו יהיה מלא באהבה לאבינו, מלכנו בוראינו ואוהבינו.
