פרשת קדושים הפרשה היסודית שרוב גופי תורה תלויים בה, מליאה במצוות יסודיות, אך המצווה היסודית ביותר היא על פי ר"ע הכלל הגדול בתורה היא מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', שהכוונה היא שלא לפגוע בחברו, כמו שלא היית רוצה שיפגעו בך, כדברי רבי עקיבא (בבראשית רבה כד, ז), או בניסוחו של הלל לגוי שרצה להתגייר בתנאי שילמדו הלל את כל התורה על רגל אחת וענה לו הלל: 'דעלך סני לחברך לא תעביד, זו כל התורה כולה, ואידך פירושא זיל גמור' (שבת לא א), כלומר, ואהבת לרעך כמו שאתה היית רוצה שיאהבו אותך, לא שתאהב את החבר כמו את עצמך, וכן כתב החיזקוני: "…אינו אומר ואהבת לרעך כמוך. דאי אפשר לעשות כן אלא לרעך, פירוש ואהבת לעשות לו טובה כמו שאתה אוהב שיעשה הוא לך", וכן כתב הרמב"ן: "וטעם ואהבת לרעך כמוך – הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמין לחיי חבירך, אלא מצות התורה שיאהב חבירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב…", וכן כתב הספורנו: "אהוב בעד רעך מה שהיית אוהב בעדך אם היית מגיע למקומו".
וכך עולה מדברי הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו הלכה ג): "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא".
ואם נשים לב נראה דבר מעניין מה הדבר הראשי במצווה זו לשיטת הרמב"ם, בצד החיובי לשבח את החבר, ובצד השלילי להזהר שלא לפגוע בכבודו או ח"ו להתכבד בקלונו, ההדרכה היסודית של התורה, לבחון בעצמנו מה הדבר הכי חשוב, ואין ספק שהכי חשוב לנו הוא שנהיה מוערכים, שיכבדו אותנו, שיהיה לנו מעמד.
היינו רוצים גם נוחות, איכות חיים, אבל הכי חשוב לאדם הוא מעמדו, ולכן זה הדגש, לפיכך צריך לספר בשבחו, לכאורה פשוט וקל, אך יש משהו שעוצר אותנו מלספר בשבח חברינו, מהו הדבר הזה? הקנאה והתחרות, הם המונעים אותנו מלהרבות בשבח האחר.
רצף השמות של פרשות השבוע שלנו יצר ביטוי עממי ידוע – "אחרי מות- 'קדושים' אמור". לאחר מותם של אנשים אנו מפארים את אישיותם ואורח חייהם, אף שבחייהם לעתים הייתה לנו ביקורת כלפיהם. אי אפשר להתעלם מן העובדה כי אנו נוטים להלל ולשבח את מי שהיה ואיננו.
מדוע קל לנו לומר שבחים על מי שאיננו בחיים? – כי אנו לא בתחרות איתו, כי אנו מרגישים שכעת שאיננו איתנו, הוא יצא מהמשחק…
יותר מכך, נראה כי ברגע שהוא איננו, נשארים רק הדברים המשמעותיים והחשובים, כל דברי ההבל נשכחים ופתאם מתייצבים לנגד עיננו התמונה האמיתית של האדם, הדברים המשמעותיים והטובים שעשה הם שנמצאים מול עיננו, כי כל השאר כבר לא מעניין.
החסר מעצים את הגעגוע לדברים הטובים. כל מה שהיינו עיוורים מלראות מחמת הקרבה היתרה, חיי היום-יום הגדושים החיכוך המתמיד, הקנאה והתחרות, פתאום נגלה לעינינו. לפתע נפקחות העיניים ואנו זוכים לראות מה היה אותו אדם עבורנו, כמה דברים יקרים גילם באישיותו, תכונות ומעשים שחסרונם מורגש וצורב עד מאד לאחר לכתו.
לעתים אפילו אותן התכונות שהיו בעודו בחיים לצנינים בעינינו, מעשים שהיוו את נקודת העימות והחיכוך בינינו לבינו, נשפטים לאחר מותו באור אחר. הזמן החולף, המרחק והגעגוע מאפשרים לנו לראות את התמונה באופן מורכב יותר, לא הכול נצבע רק בצבעים שחורים וקודרים, ומתגלים צדדים חיוביים ומאירים אפילו בתכונות שבהן התקשינו לקבל את האדם בחייו.
תכונת "אחרי מות 'קדושים' אמור" מגלה לנו דבר או שניים על עצמנו. היא מגלה כי בסופו של יום הדברים הטובים הם החשובים לנו באמת ואליהם געגועינו, גם אם בחייו של הנפטר בחרנו ללעוג לדמותו ולחוג סביבו במעגלים של ציניות ובתנועות ביטול, האמת המופיעה אחרי מות מגלה כי הצדדים הטובים שהיו בו נגעו בנו מאד, אלא שאנו לא הנחנו להם לתפוס את המקום הראוי להם.
רבים תמהים כיצד יתכן כי כל אשר הלך מאתנו מצטייר כדמות נפלאה מלאה הוד, כיצד זה ה' לוקח דווקא את הטובים… אולי זה המקום להודות כי רבים הם הטובים, כי מסיבות קטנוניות המסמאות את העיניים נבצר מאתנו לחזות בטוב הקיים אצל הזולת.
יש בתובנות הללו כדי להעניק מתנה גדולה לחיינו. כיון שאחרי מות "קדושים" נאמר, אולי לא כדאי להמתין עד רגעי השבר והחיסרון. אולי כבר עתה ניתן לצאת במסע לגילוי כל נקודות הטוב המצויות בסובבים אותנו, אולי כדאי להתחיל לצבוע גם את האנשים שנוכחותם לא פשוטה עבורנו, בצבעים מורכבים יותר, אולי אפילו את התכונות שאנו מרבים לציין כשליליות אצלם נלמד לגאול בעין טובה. כיון שהגעגוע ידוע מראש, ותחושת ההחמצה על הזמן שהיינו ביחד אינה בגדר הפתעה, אולי כדאי להכריע שלא להחמיץ את השעה.
ועוד מחשבה אחת קטנה, אילו היינו משתפים את אותם אנשים ואומרים להם מקצת השבח שאנו עתידים לומר לאחר מותם… נדמה לי כי שערים רבים היו לפתע נפתחים.
אולי נאמר "קדושים" לפני מות ונכניס לעולמנו מתנה שערכה לא יסולא בפז – עין טובה והרבה שמחה.
נסיים בתפילתו של ר' אלימלך מליזנסק: " אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה…", נרבה בלדבר טוב, לספר בשבחו של חברו, איש על אשתו, הורים על ילדיהם, ילדים על הוריהם, יש דבר יותר משמח משמדברים עליך טוב? – ואהבת לרעך כמוך!
