הרב גור גלון
להעניק ולאהוב
השבוע אנו פותחים בקריאת ספר ויקרא, המכונה גם 'תורת כהנים'. תפקידם של הכהנים הוא לחבר ולקשר בין ישראל לאביהם שבשמים, ולכן הם שלוחים של שני הצדדים- שלוחי דידן (שלנו) ושלוחי דרחמנא (של הקב"ה).
הפרשיות הראשונות בספר, ובכללם פרשתנו, עוסקות בקורבנות שעניינם ליצור קירבה בין ישראל לקב"ה. כאשר האדם נותן מעצמו ומממונו לעבודת ה' הוא זוכה להיות מחובר ומקושר לקב"ה.
הזוהר הקדוש מדבר הרבה על החשיבות של קניית המצוות, בשכר מלא, דבר שמחבר אותו יותר ויותר אליהם. ידועים הם דבריו הנפלאים של הרב דסלר (בקונטרס החסד) שככל שהאדם נותן כך הוא מתקשר ומתחבר. בהבנה שטחית היינו עלולים לחשוב שכדי לאהוב מישהו צריך לקבל ממנו. אך האמת הפוכה, ככל שנותנים יותר מתחברים יותר. ונביא מעט מדבריו שם:
"הורגלנו לחשוב כי הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם- ייטיב לו. אבל הסברה השניה היא, כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא- אם בן יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה- הנהו דבוק למעשי ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם… כי כך שנינו במסכת דרך ארץ זוטא (פ"ב) 'אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו".
עזוב תעזוב עימו
עוד הוא מביא שם ראיה מדברי הגמרא (בבא מציעא לב:) "אוהב לפרוק ושונא לטעון- מצווה בשונא כדי לכוף את יצרו". הרב דסלר מסביר שבדרך כלל פריקת הבהמה ממשאה עדיפה שכן פרט לחסד הנעשה עם האדם יש בה גם מניעת צער בעלי חיים. אולם, כאשר לפני האדם עומד חברו אותו הוא שונא, עדיף שיעזור דווקא לו (ולא לחבר שהוא אוהב), הגם שהבהמה של שונאו זקוקה לטעינה ואילו הבהמה של אוהבו זקוקה לפריקה, וזאת על מנת לכוף את יצרו של האדם. על ידי שיסייע ויעזור לחברו תתמעט השנאה ותתרבה האהבה.
וכך מבאר שם הרב דסלר "אך יתבונן האדם, כי לאשר ייתן יאהב, וגם יהיה לו חלק בו וידבק אליו, כאמור, ואז יבחין ויבין כי זה אשר זר נחשב לו, הוא רק מאשר טרם נתן לו ועוד לא הטיב עמו. אם יתחיל להיטיב את כל אשר ימצא, כי אז ירגיש אשר כולם המה קרוביו, כולם אהוביו, כי בכולם יש לו חלק, ובכולם התפשטה עצמותו".
לתקן את הנדיבות
אנו נמצאים "סמוך ונראה" לחג הפורים. רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק, רנה) מבאר שבכל גלות וגלות של עם ישראל הוא עלול להיפגע ולהנזק מהחסרונות של האומה שבקרבה הוא נמצא. בהיות ישראל בממלכת פרס התחיל להדבק בהם החיסרון של הפרסים שהיו קמצים וצרי עין (הד לדבר ניתן למצוא גם בהומור של ימינו), וכפי שכתוב בגמרא (סנהדרין כד.) "עילם (פרס) זכתה ללמוד ולא ללמד" (זוהי צרות עין- לשמור את חוכמתה רק לעצמה ולא ללמדה לאחרים).
לכן עיקר עניינו של הפורים הוא נתינה והוספת אהבה – במשלוח מנות, מתנות לאביונים, סעודות פורים ובריבוי אוהבים וחברים, כדי לשבור את קליפת צרות העין.
באותו עניין, שמעתי דבר נפלא מהרב דוד דודקביץ שליט"א (לא לחינם ממגילת אסתר לומדים שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, גם זה מתכונת הנדיבות והעין הטובה, לתת קרדיט), בשם האדמו"ר מאמשינוב שליט"א, שכיוון שאנו יודעים שכל מכה במצרים שימשה חודש, ומכת בכורות הייתה בי"ד בניסן, הרי שיוצא שמכת החושך הייתה בפורים. עניינה של מכת החושך – שלא ראו איש את אחיו, ואנו, בפורים, מתקנים מכה זו על ידי התבוננות איש ברעהו ואיש בקרובו, ומרבים בנתינה כדי להרבות אהבה.
יהי רצון שנזכה בחודש זה להקריב ולקרב מתוך נתינה גדולה.