הרב גור גלון

אין אפוטרופוס לממון

פרשת פקודי מתחילה בספירה מדויקת של הזהב, הכסף והנחושת שנתרמו למשכן. עולה השאלה, מה החשיבות הגדולה בספירת ומניית התרומות?

התשובה הראשונה והפשוטה היא, שכל הממונה על כספי ציבור, גם אם הוא צדיק וקדוש, חייב לתת דין וחשבון לציבור.

כפי שאומר המדרש

"אמר ר' שמואל בן נחמן מצינו בתורה בנביאים ובכתובים שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום. בתורה מניין? 'והייתם נקיים מה' ומישראל', ובנביאים מניין? 'אלוקים ה' הוא יודע וישראל הוא ידע', ובכתובים מניין? 'ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם'. וממי אתה למד? ממשה. אע"פ שכתוב בו 'בכל ביתי נאמן הוא', ביקש לצאת ידי הבריות, שכיוון שעמדה מלאכת המשכן אמר להן 'אלה פקודי המשכן', על אחת כמה וכמה פרנסי הציבור שהן צריכין לצאת ידי הציבור"

עוד למדו מכאן חז"ל

"שנו רבותינו 'אין ממנין שררה על הציבור בממון פחות משניים, והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו (וכאן אתה אומר אין ממנין פחות משניים). אלא אע"פ שהיה משה גזבר לעצמו, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר 'אלה פקודי המשכן'. 'אשר פקד משה' אין כתיב כאן, אלא 'אשר פקד על פי משה', על ידי משה ביד איתמר".

כלומר, יש כאן לימוד לדורות שגם האדם הצדיק ביותר מחויב להיזהר זהירות עצומה בענייני ממונות. רבים וגדולים, שהיו אחראים באופן בלעדי ולא גלוי על כספים- נפלו (לעיתים במעידות קטנות ולעיתים גם בחמורות).

לא לחינם נקרא הממון 'כסף', מלשון כיסופים ורצון. חז"ל מעידים ואנו יודעים כי המשיכה לממון קשה ביותר, וכשם ש"אין אפוטרופוס לעריות", ויש איסור דאורייתא להתייחד עם אשה, כך קובעים חז"ל גם לגבי ממון. אסור לאדם אחד להתייחד עם הכסף.

למנות את האינסוף

התשובה השנייה מופיעה בדברי הזוהר הקדוש (מתורגם לעברית): "רבי יצחק שאל את רבי שמעון: אמר לו: הרי ביארו חז"ל שאין הברכה שורה לא בדבר המדוד ולא בדבר הספור. אם כן כאן, במשכן, למה הכל היה בחשבון? אמר לו נאמרו בזה כמה טעמים אבל עכשיו נבאר באופן זה, והוא כי בכל מקום שצד הקדושה שורה עליו, אם החשבון ההוא בא מצד הקדושה אזי הברכה שורה עליו תמיד ואינה סרה ממנו. מניין לנו דבר זה? ממעשר…".

מדוע אין הברכה שורה בדבר 'מדוד וספור'? נראה להסביר שכל דבר מוגבל ומצומצם מאבד את הקשר שלו לאינסופי, לאלוקי – ממנו מגיע הברכה המתבטאת בריבוי מתמיד וללא גבולות. אולם, כאשר מודדים וסופרים דברים שבקדושה מתגלה שאף כי ניתן למדוד אותם חיצוניות, אין קץ ותכלה למהויות ולאיכויות שהם פועלים ויוצרים בעולם.

כאשר אדם אומר "למדתי עשרה דפי גמרא", אזי אפילו אם הוא ימנה ויספור את מספר המילים והאותיות שלמד, עדיין אין קץ ותכלית לפעולה הרוחנית ולמשמעות הפנימית של הדברים.

וכך כותב בעל התניא (הלכות ת"ת, פ"א ה"ה): "ואל יאמר האדם איך אפשר ללמוד כל התורה שבעל פה כולה, הרי התורה אין לה קץ ותכלית, כמו שכתוב 'לכל תכלה הראיתי קץ רחבה מצוותך מאוד', ונאמר 'ארוכה מארץ מידה'. כי באמת ההלכות הנגלות לנו ולבנינו יש להן קץ ותכלית ומספר, וכן המדרשים שנתגלו לנו, רק שהתורה מצד עצמה אין קץ ותכלית אפילו לפשטי דרשותיה הצפונים בה… וכן אין קץ ותכלית לעומק טעמי ההלכה והפלפול בטעמיהן ובדרשותיהן".

להוסיף את נעם ה' למעשינו

דבר זה, נכון גם לגבי מעשי האדם. כל מעשה טוב שעשה האדם הולך ומגלגל טוב בעולם, ומשפיע עוד ועוד שפע וברכה במציאות (מרן הרב קוק, אורות התשובה, ו,ה-ו).

המניין של הקודש מראה ומגלה כי אנו לא חושבים שהמציאות היא רק המדוד והספור, אלא מבינים שעיקר המציאות היא מה שעומד מעל לכך. אולי גם לכך כיוון משה בברכתו את עם ישראל בהשלמת מלאכת המשכן, "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציווה ה' כן עשו, ויברך אותם משה". רש"י מבאר "'ויברך אותם משה'- אמר להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, 'ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידנו כוננהו". כלומר, כאשר עם ישראל ראה שהמלאכה הסתיימה וכל המעשים הקצובים והמדודים נעשו בדיוק כפי הציווי האלוקי, מזכיר להם ומברך אותם משה, שהשכינה תהיה בתוך מעשה ידיהם – בתוך המעשים הקצובים והמדודים תשרה הקדושה ונועם ה'. אז אכן תהיה ברכה במעשיהם.

יהי רצון שנזכה לחבר שמים וארץ ולגלות כיצד גם בכל הדברים החומריים: בכסף, בזהב ובנחושת, מופיעה השכינה והברכה האינסופית.