הדרך שלך להקיף את התורה!
יש לך שאלה?

אש תמיד

הרב גור גלון

תורה כללית – האש שבוערת

בפרשתנו אנו מוצאים ציווי מיוחד "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה…. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". בפסוקים אלו מודגש כי על האש לבעור תמיד, ולא לכבות – אף לא לרגע.

הזוהר הקדוש דורש את האש בפסוקים אלו במספר אופנים: אש התורה, אישו של יצחק, ואש השכינה.

 וזו לשונו:

"דא אורייתא דאתמר בה 'הלא כל דברי כאש נאום ה'. 'לא תכבה'- ודאי דעבירה אינה מכבה תורה אבל עבירה מכבה מצווה… אבל לגבי מארי תורה לית ליה כבייה עולמית"(ח"ג כח:); "ר' חייא אמר 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'- דא אישו דיצחק דכתיב 'הנה האש והעצים', והינו אש תמיד תקיימא תדיר" (שם ל.);"שכינתא קדישא דעלה אתמר 'אש תמיד תוקד על המזבח…" (תיקוני זוהר תקונא כט עג.).

כאמור, שלושה פירושים מפרש הזוהר בכוונת האש בפסוק: אש התורה, אישו של יצחק, ואש השכינה. ונראה שיש לחבר את שלושת הפירושים. השכינה, שכשמה כן היא- הקדושה השוכנת בתוך ישראל- והיא מתגלה ונחשפת על ידי מסירות נפש (המיוצגת על ידי יצחק) על התורה.

אלא שעולה שאלה יסודית- מהי אותה התורה שעליה יש למסור את הנפש? מהי אותה התורה ששום עבירה לא תכבה אותה? מה ההבדל בין תורה למצווה- הרי לכאורה התורה הינה דיני המצווה.

הכתוב אומר "כי נר מצווה ותורה אור". המצווה היא נקודה, פרט, נר בודד. לעומת זאת התורה הינה האור, המבט הכללי העולה מכל הפרטים והעניינים.

האש עליה יש למסור את הנפש היא האש של התורה הכללית, הלאומית, תורת עם ישראל.

כנוס את כל היהודים

לעיתים, ישנה מציאות מעוותת של אנשים ששייכים רק למצוות, רק לפרטים הקטנים, ולא לתורה. זוהי המציאות בפרס, בימי מרדכי ואסתר.

היהודים בפרס שמרו על כל המצוות, נזהרו מ"סתם יינם" ודיקדקו בענייני כשרות, אך שכחו את הייעוד הגדול של עם ישראל כאומה המקימה ממלכה בארצה, שבמרכזה ניצב בית המקדש, כאומה שהיא אור לכל העמים.

מסיבה זו, לא היתה ליהודים בפרס בעיה להיכנס ולאכול בסעודתו של אחשוורוש הרשע, בעודו לובש את בגדי הכהן הגדול ומשתמש בכלי המקדש. הם אמנם דרשו כי המאכלים יהיו בהשגחת "הבד"ץ", אך את הגאולה ואת הייעוד הם שכחו.

זו גם הסיבה בגינה היהודים בפרס, למרות הקפדתם במצוות, לא ניצלו את ההזדמנות המופלאה שגלגל לידם הקב"ה בהצהרת כורש, לעלות לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש.

הם שומרו מצוות אבל לא היו מחוברים לתורה. לעומתם, מרדכי הבין שצריך לזקוף את קומתם של ישראל, להזכיר להם את ייעודם וגאולתם, את כוחם ותפקידם. זו גם הסיבה שמרדכי לא כרע ולא השתחווה.

'קדושת הלוי' (רבי לוי יצחק מברדיצ'ב) מבאר שמרדכי היה פטור מלכרוע ולהשתחוות להמן, שכן הציווי היה רק כלפי עבדי המלך, ומרדכי היה משרי המלך. אלא שמרדכי טרח ללכת ולהדגיש בפני כל הסובבים אותו, שגם לו היה צריך להשתחוות – הרי שלא היה עושה זאת, "כי הגיד להם אשר הוא יהודי". ומדוע עשה זאת? בכדי לזקוף את קומתם של ישראל, להזכיר להם את האור הגדול, את התורה.

ואכן עם ישראל הבין את הדבר, "לך כנוס את כל היהודים". היהודים התכנסו כדי לגלות את כוחם כעם. עד שבסוף המגילה זכינו ש"ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר". 'אורה' זו התורה.

אחדות הפורים

היהודים חזרו אל האש הפנימית, הרוח, שלא נמצאת אצל היחיד, אלא בתוככי בית המקדש, על המזבח. את אותה הרוח הבוערת תמיד, שאסור לה שתפסיק לבעור, עליה נדרשת מסירות הנפש- רוח השכינה השוכנת באומה.

שום עבירה, חמורה ככל שתהיה, אין בכוחה לכבות את האש של השייך בנפשו למסירות הנפש על עם ישראל, הביטוי והגילוי של השראת השכינה בעולם.

בימי הפורים אנו מסירים את הדעת, 'עד דלא ידע…', אנו שולחים משלוחי מנות ונותנים מתנות לאביונים, סועדים ושמחים יחד, בכדי לחשוף את אותה הנקודה המאחדת את העם. ביום הזה אנו לומדים שהכל מתחיל ממקום עמוק יותר מידיעתנו והבנתנו. אנו מבינים שיש נקודה עמוקה יותר מכל הבנה וידיעה, והיא נקודת השכינה שבתוכנו – בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, אפילו אם חלילה הוא נראה ארור כהמן. לנקודה זו אנו מנסים להתחבר בכל כוחנו בפורים.

יהי רצון שנזכה שליהודים תהיה אורה של תורת אמת ו"אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו". אמן.

אולי יעניין אותך

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן