הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

שבת

בס״ד שלום כבוד הרב, ברצוני לשאול 2 שאלות 1 בשבת אחת טיילתי עם אבי בלילה ובמהלך הטיול נדלקו אוטומטית אורות ברחוב אפילו בשבילים, לא נהנתי מאורות אלו וזה אפילו הפריע לי, האם מותר לעבור שוב במקומות אלו? כי בהתחלה לא ידעתי שילדק אך הבנתי שבהמשך השביל זה עלול לקרות שוב, אבל בכל מקרה לא היה לי צורך באורות אלו. 2 אם שערה מראשי נתקעת בטעות בכיסא או חפץ מותר לתלוש אותה כדי להזיז את הראש משם? לפעמים זה קורה מתוך אינסטינקט, השאלה אם מותר לעשות זאת בשינוי? תודה רבה ומועדים לשמחה

פניני הלכה שבת פרק יז –

פעילות חיישנים ברשות הרבים ובבית

מותר לעבור בשער שמותקנת בו מערכת לגילוי מתכות, וכן במקום שמותקנת בו מצלמה או חיישנים שקולטים את תנועות העוברים ואף נדלקת נורה קטנה, מפני שההולך שם לא מתכוון לגרום לפעילות החשמלית ואין לו הנאה ממנה. אמנם כאשר הדבר בולט, כגון כשעובר במקום שנדלק פנס, אף שאין לו כל עניין באור זה, מפני כבוד השבת עדיף ללכת בדרך אחרת. ואם הפנס מותקן בשביל הגישה לביתו, אם אין אפשרות אחרת להיכנס לבית, יעבור שם בזחילה, ואם האור נדלק, יעצום את עיניו באופן שרואה מעט רק כדי לא להיכשל בדרכו.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2023-10-01 02:14:25

מוקצה

יהודי אחד שאל אותי מה המקור למה שהרב מלמד כתב בעניין היתר נגיעה במוקצה: "האיסור הוא לטלטל מוקצה, כלומר להזיז אותו בידיים, אבל מותר לנגוע במוקצה בלא להזיז אותו".

נגיעה במוקצה.

 

שבת קנא. משנה– עושין כל צרכי המת, סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזיז בו אבר.

 

מהר"ם,ר' ירוחם-מכאן שמותר לנגוע במוקצה.

וכ"פ השו"ע (שח,מב) והרמ"א (שח,ג)-לגעת מותר,ובלבד שלא ינענעו.

 

 

ונחלקו כשהנגיעה היא לצורך המוקצה:

 

ירושלמי ביצה ה,א-ביצה שנולדה ביו"ט: שמואל אמר,כופין עליה כלי. א"ר מנא,ובלבד שלא יהא כלי נוגע בגופה

של ביצה.

והובא להלכה ברא"ש ובראב"ד.

 

וקשה,שלמדנו לעיל שמותר ליגע במוקצה ?  תירוץ:

תה"ד,סז-יש חילוק בין נגיעה לצורך המוקצה שבזה אסור אף שאינו מטלטל את המוקצה,לבין נגיעה שלא לצורך המוקצה

שבזה התירו (לפי"ז צ"ל בדעתו שסיכת והדחת המת אינה לצורך המת,מפני כבודו,אלא צורך כבוד החיים, וכדעת הרמב"ם והראב"ד שם).

מ"מ (שבת כה,כג)-גם נגיעה לצורך המוקצה מותרת,ובירושלמי אסר כי מדובר בביצה שמתנועעת ע"י הנגיעה בה.

 

שו"ע (שי,ו)-מותר לכפות כלי על מוקצה לשומרו,ובלבד שלא יגע בו.

מ"א (תקיג,ב),תו"ש,פמ"ג-דעתו לאסור כתה"ד.

וכ"פ להלכה המ"א והט"ז. ואע"פ שנוגע ע"י כלי והוי טלטול מן הצד,מ"מ אסור לצורך דבר האסור,וכדלקמן.

וכ"פ מנוח"א.

מ"ב (ע"פ הגר"א ובאר הגולה)-דעתו להתיר כמ"מ,אלא שאסר פה כיון שמדובר בביצה שמתנדנדת ע"י הנגיעה.

וכ"פ הרמ"א (תקיג,א. וכ"מ מסתימתו בסימן שח,ג). וכ"פ הגר"א,דה"ח,באר הגולה ומ"ב (שח,יז; שי,כב).

וכ"פ תורת שבת,ילקו"י (ח"ב עמ' שיט),שש"כ (כב,לב) ואורח"ש (יט,קצז).

וכן הלכה!

 

=> ביצה ושאר מוקצה העגולים אין לנגוע בהם וגם אין לכסותם בדבר הנוגע בהם, כיון שפס"ר שיזוזו עי"כ. [1]

אבל מכשירים חשמליים,כגון: טלפון,מחשב וכיוצ"ב,מותר לכסותם (אורח"ש,קצח),וכן מותר לכסות בשבת את מתג

החשמל בכיסוי המיוחד לו (שם,רא).

 

 

שימוש במוקצה ע"י נגיעה.

 

רמב"ן (שבת קכב.)-מותר לשבת על אבן, וזה הטעם שמותר לישראל לרדת בכבש שנוכרי עשה לעצמו בשבת ואין בו משום

מוקצה, משום שהוא רק משתמש בו ולא מטלטלו.  וכ"כ המרדכי,ריב"א ור' שמשון (ודלא כרשב"א שאסר).

וכ"כ המאירי (שבת קכה:)-"ישיבה בלא טלטול אינו כלום,ומעשים בכל יום שיושבים על האבנים,שאין זה טלטול אלא

נגיעה בעלמא כנגיעה בכותל או בקרקע… שאין הנגיעה כלום".

 

 

לסיכוםמותר לנגוע במוקצה.

[1] אף שהוא פס"ר דלא ניח"ל בדרבנן (ואינו תרי דרבנן, שטלטול מן הצד אינו שינוי גמור, כיון שנעשה ע"י ידיו).

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2023-09-29 06:04:55

שניים מקרא ואחד תרגום

שלום לרבנים האם מותר לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום וזאת הברכה בשבת או שצריך לחכות להודיענו רבה? כל טוב

אפשר לקרוא וזאת הברכה מהשבת שבה קוראים פרשה זו במנחה (שבט הלוי י, עח; חוט שני ד, פז, א; פס"ת רפה, 56, בירור הלכה (זילבר), הרב אלישיב).

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2023-09-28 16:20:01

סכך

סכך שמונח על הסוכה משנה לשנה כשרה או חייב להרים כלם (תעשה ולא מן העשוי)?

פניני הלכה סוכות ב, ה – לכתחילה צריך לחדש בה דבר לקראת החג, כגון להוסיף סכך של טפח על טפח (כ-8 ס"מ), או קנה דק על כל אורכה.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2023-09-27 06:24:14

יש לך שאלה?

יחד עם אלוהים – לפרשת שלח לך

חטא המרגלים

פרשתנו עוסקת בחטא הנורא, חטא המרגלים, החטא עליו קיבלו בני ישראל את העונש החמור ביותר, כל הדור ההוא מתו במדבר, כניסת עם ישראל לארצו נדחתה בארבעים שנה, משה רבנו לא הנחיל את הארץ, וחז"ל מוסרים לנו שכל הגלויות הן תוצאה של חטא המרגלים, כי לו נכנס משה רבנו לארץ הייתה כניסתם כניסה עולמית, ללא הפסק, כמו כל דבר שעשה משה רבנו. כל החורבנות נגררים מחטא המרגלים, כדברי חז"ל: "אתם בכיתם בכייה של חינם ולכן תבכו בכייה לדורות".

מה כל כך חמור בחטא המרגלים?

מה כל כך חמור בחטא המרגלים? מדוע חטא זה הוא משמעותי כל כך?

אפשר לסנגר ולומר שעם ישראל מפחד, עם ישראל שומע על בני הענק, על הרים בצורות בשמיים, ונתקף חרדה. נכון היה ראוי שיהיה בטחון, שתהיה אמונה, אבל מדוע זה כל כך נורא? בסך הכול זה אנושי, זה מובן ומתקבל על הדעת. אמנם בשיר – 'מי שמאמין לא מפחד', אבל במציאות יש לנו רגשות אנושיים, ואנחנו מפחדים ומתפחדים, מדוע זה חטא חמור ונורא, עד כדי: ”יום לשנה", עד "במדבר הזה יפלו פגריכם"?

למה לבכות כל-כך?

השאלה היא המובילה לתשובה, כי ברור שיש כאן משהו חמור מאד, ונראה שהחומרה הגדולה נובעת מהעמדה הנפשית שיוצרת ומחוללת את התגובה שהיא הפחד, הבכי, חוסר המוכנות להיכנס לארץ, והיא העמדה הנפשית שקובעת שארץ ישראל וכיבושה תלוי בכוחנו, בזכותנו, וממילא זה נותן לנו את המחשבה שאנו יכולים להחליט, לבחור ולקבוע, זה נותן לנו את האחריות ויחד עמה את הפחד.

נכנסים יחד לארץ

זו טעות חמורה, ארץ ישראל היא של עם ישראל, כי הקב"ה נותן לנו את הארץ! כשם שהקב"ה נתן את התורה בכפייה, לומר לך, תורה היא קיום העולם ולא שייך כלל שהתורה לא תינתן. כך גם ירושת ארץ ישראל, אלא שבכיבוש ארץ ישראל ניתנת לעם ישראל הזכות והחובה, לפעול עם אל, בלי לאבד את הידיעה הברורה שלא בצדקתנו וביושר לבבנו הקב"ה מנחיל לנו את הארץ, וזו המורכבות הגדולה, להיות ולא להיות, לפעול ולדעת כי 'ה' אלוקיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל', עמדת האמונה, עמדת הביטול, היא עמדה קשה מאד, כאשר יחד איתה צריך לפעול ולעשות.

צריך ענווה אדירה לרשת את הארץ 'וענווים ירשו ארץ', כפי שכותב תרגום יונתן בן עוזיאל, שכאשר ראה משה ענוותנותו של הושע בן נון, הוסיף לו יו"ד לשמו, י-ה יושיעך מעצת המרגלים, אתה ראוי להיות מנוחלי ארצנו.

התגובה של בני ישראל לדברי המרגלים היא בכי, שהוא תחושת איבוד החיים. הם אומרים אם נכנס לארץ בכוח אלוקי שהוא לא כוחנו אז מי אנחנו? מה חיינו? אז בשביל מה צריך ארץ?! – נשאר כבר במדבר!

אז מגיעה פרשיית הנסכים, שהיא השמחה שבהקרבת הקורבן, היין שבתוך הקורבן, האדם מקריב ונותן אבל חש בכך שהוא חי ומאושר. פרשיית הנסכים אומרת לנו שעם מסירות הנפש שמביעה הבאת הקורבן יש שמחה שמייצגים הנסכים.

היכולת מצד אחד להיות מסור בלב ונפש לרצון ה', עד מסירות נפש, ומאידך להרגיש שבכך אתה לא מאבד את מקומך אלא קונה אותו, זה הדבר הנדרש מבני ישראל בכניסתם לארץ, להיות בארץ ולהתאמץ, למסור את הנפש, לעבוד – אבל לדעת שזה לא שלנו אלא ה' הוא הנותן לך כוח, זה האתגר – לחיות חיים של מסירות נפש שמחה.

יהי רצון שנזכה להבנה הזאת בחיינו, הפרטיים והכלליים!

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן