בין אדם למקום ובין אדם לחבירו – לפרשת יתרו

בפרשת יתרו אנו מקבלים את לוחות הברית ובהם עשרת הדיברות, שהם עשרת הכללים היסודיים של התורה כולה.

אחד הדברים עליו דנים רבים מהמפרשים הינו החלוקה בין הלוחות. לכאורה ניתן היה לומר שבלוח הראשון מופיעות המצוות שבין אדם למקום: "אנכי ה' אלוקיך", "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פניי", "לא תישא את שם ה' אלוקיך לשווא", "זכור את יום השבת לקדשו", ואילו בלוח השני מופיעות המצוות שבין אדם לחברו: "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב", "לא תענה ברעך עד שקר", "לא תחמוד".

אלא שיוצאת מכלל זה מצוות כיבוד הורים, "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך", שלכאורה מקומה הוא ביחסים שבין אדם לחברו, אך יחד עם זאת היא מופיעה דווקא בלוח הראשון.

באופן פשוט ניתן היה לומר שהתורה בכוונה שוברת את החלוקה שהצענו. ההפרדה שבין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו הינה הפרדה רעה ומזיקה מכמה צדדים:

העיקר מצוות שבן אדם לחבירו?

ראשית, אדם שמלא באידיאלים ורוצה לעשות טוב פשוט וטבעי בעולם, עלול לזלזל ולהמעיט בערכם ובחשיבותם של מצוות שבין אדם למקום. וכפי שמצאנו שישנם אנשים שאינם רוצים לקבל את התורה כולה, אך שמחים לקחת את מוסר הנביאים, את הצד המוסרי והאנושי שלכאורה נמצא בתורה. וכפי שניתן למצוא רבים שאינם שומרי תורה ומצוות באופן מלא שחרטו על דגלם את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך".

אולם השקפה זו בטעות יסודה, שהרי תכליתם של המצוות שבין אדם לחברו, הוא ליצור עולם מתוקן וטוב יותר. המטרה הכללית של כל המצוות היא להיטיב, לתקן ולרומם את האנושות כולה. וכפי שאומרים חז"ל (שאילתות בראשית, סימן ג) ש"התורה- תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים… לומר לך שכולה חסד". וכן מובא בגמרא (מנחות פרק ה) ש"יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים"- דבר החושף שמגמתה של התורה, בכל הליכותיה והדרכותיה, הינה עשיית טוב.

העיקר מצוות שבן אדם למקום?

שנית, ישנם אנשים שרוצים להתקרב לקב"ה ולעובדו, וממילא טועים וחושבים שהעיקר הוא המצוות שבין אדם למקום, ואילו המצוות שבין אדם לחברו הינן דברים מעשיים וארציים, שפחות ראוי לדקדק בהם.

מעין זה מצינו השבוע (ביום רביעי) בדף היומי, שהגמרא שם קובעת שלא חרבה ירושלים אלא בגלל שפסקו ממנה אנשי אמנה (אנשים שיאמרו אמת). ואז מוכיחה הגמרא שבכל זאת ישנם אנשי אמנה, ומביאה שאחד החכמים אמר שישראל, אפילו בחורבנם, דוברים אמת. ומתרצת הגמרא את הסתירה שישנם אנשי אמנה בתורה אבל אין אנשי אמנה במשא ומתן. כלומר, ישנם אנשים שכאשר הם עוסקים בתורה הם מדקדקים לומר את האמת, שהרי זהו מקום עבודת ה' שבו ראוי לדקדק קלה כבחמורה, אבל כאשר הם יוצאים לעסוק במשא ומתן, לעסוק בענייני החומר, בכלכלה ובמסחר, הם מרשים לעצמם לרמות ולשקר.

ולכבוד חודש אדר הממשמש ובא נוסיף מעשה שארע באחת הישיבות הקדושות בה אחד הבחורים שנפשו חשקה בחלב (לצורך כוסות הקפה המעוררות), לא התעצל ולא חסך, הלך למכולת וקנה קרטון חלב. כיוון שידע שכל הנכנס למקרר הציבורי בישיבה הינו בחזקת סכנה, כתב בטוש שחור ובולט "פרטי" על הקרטון. אולם, להפתעתו הרבה, דבר זה לא סייע לקרטון החלב להישאר עם תכולתו. לתומו חשב הבחור שכפי הנראה נעלם מעיני השותים הכיתוב "פרטי" שכן הוא הופיע רק בצד אחד של הקרטון, ולכן לא חסך כוחות ודיו ובקרטון הבא שקנה עיטר את הקרטון מכל צדדיו במילה "פרטי". אלא שגם הפעם, להפתעתו הרבה, נגמר החלב תוך זמן קצר. על כן, לפני שקנה את הקרטון השלישי, נועץ הבחור בחבריו ורבותיו כיצד לשמור על החלב, ונענה שכדאי לו לכתוב על הקרטון "חלב עכו"ם – כשרות 'רבנות'- לא מהדרין". ואכן, איש כבר לא נגע בחלב…

סיפור זה ממחיש את הטעות הגדולה, שהרי הקב"ה הוא המצווה על מצוות שבין אדם לחברו, והכלל 'ואהבת לרעך כמוך' הוא באמת הבסיס לכל התורה כולה, וגם את המצוות שבין אדם למקום אנו עושים כדי לעשות טוב וחסד, מה שמסביר מדוע 'ואהבת לרעך כמוך' הוא הכלל היסודי בתורה.

ולכן רצתה התורה לא לעשות חלוקה בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו.

יהי רצון, שנזכה לעבוד את הקב"ה בשלמות ולהרבות טוב וחסד בעולם על ידי העלאת העולם והאנושות, הן בסיוע ממשי ישיר, על ידי מצוות שבין אדם לחברו, והן על ידי העלאת הקדושה בעולם בקיום מצוות שבין אדם למקום.

נ.ב.
נעיר שישנה תשובה נוספת וידועה, עליה נרחיב אי"ה בשנה הבאה, שמצוות כיבוד אב ואם היא מצווה שבין אדם למקום (יש על כך מקורות רבים בחז"ל), אך דבר זה דורש הרחבה והבהרה.