פרשת הגאולה ומהמשכיות הגאולה בימינו
השבוע אנו קוראים את פרשת בא, הפרשה בה יצאנו ממצרים כפי שאומרת התורה: "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים", אחר מאבק קשה רווי סבל ומוות, לחצים ומתחים, אחר שנים של עבדות ושיעבוד יוצאים בני ישראל ממצרים, יוצאים לגאולה.
השבוע עם ישראל הולך לבחור את ממשלתו, לבחור את הנהגתו, בחירה שבעומק שלה, היא בחירה מי יוכל להמשיך את הדרך הארוכה לגאולה, מי הכי מכוון לפעול עם א-ל, מי יש לו את הרצון והכוח, הגבורה והנחישות, האידיאל והמחשבה המתאימה לעם הזה, העתיד להביא את העולם לגאולתו.
המצווה הפותחת והמצווה המסיימת
פרשת בא היא הפרשייה הראשונה בה עם ישראל מצטווה במצוות, המצווה הראשונה שמצטווים ישראל היא מצוות קידוש החודש: "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה", והמצווה האחרונה המופיעה בפרשה היא מצוות הנחת תפילין "והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים".
קידוש החודש – התחדשות
במידה מסויימת מצוות אלו הן הופכיות, מצוות קידוש החודש מייצגת את הדינמיות, ההתקדמות, התחדשות החודשים, העובדה שהזמן הוא לא רצף אחד אחיד ושיגרתי, המועדים תלויים בחודש, מבטא את היכולת התנועה שלנו, יכולת הצעידה שלנו קדימה, מתוך אמונה שיש עתיד גדול ונשגב, החידוש הזה של הזמן והטבע, האדם והעולם, הרצון והכמיהה למשהו חדש שיתחיל, משהו שיביא עוצמה לישראל, הוא העומד ביסוד חידוש וקידוש החודש, כפי שכתוב בברכת הלבנה, אותה נאמר במוצאי שבת: "…וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה…" – לפעמים נדמה לנו שאין כבר תקווה. שהדברים יישארו בקלקולם לתמיד – שאין עתיד. במקרה של בני ישראל במצרים הייתה לזה הצדקה של ממש ברמה האנושית. הקושי הנורא של השעבוד ארוך השנים, הוליד תחושה קשה, מייאשת. אבל עם ישראל צריך תמיד להתחזק בידיעה, שהקב"ה פועל אמת, ורק אמת. ופעולתו אמת, וגם הקשיים והעיכובים אמת וצדק הם, ואם יצר אותנו לתקן את עצמנו, ולהאיר את העולם כולו, הרי שכאלה אנחנו, וכאלה נהיה. גם אם יש שלבים שהדברים נראים כהולכים לכוונים תמוהים, מבהילים ונוראים. וללבנה אמר שתתחדש. והתחדשות זו היא העטרה המיוחדת שלנו, היא המגלה לנו שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, אין לך דבר בבריאה שמבטא את השינוי והתזוזה כהשתנות מראה הלבנה, אנחנו עמו ישראל. העמוסים בכישרון האלוקי המיוחד מבטן אימנו, מעצם לידתנו כיהודים שנוצרו לרומם את העולם כולו. עטרת תפארת לעמוסי בטן, שגם הם עתידים להתחדש כמותה. זהו האות לעם ישראל, שתמיד תמיד יוכלו להתחדש עוד ועוד.
אולי על פי גילויי המדע, שגילו לנו שלבנה לא משתנה אלא לעיננו, ניתן לומר, שכל הכוחות, כל הגאולות וכל החלומות כבר כאן, אלא שכרגע אין לנו עיניים לראות אותם, והקב"ה מראה לנו לאט לאט את כל מה שטמון ונמצא בעולם ובעולמות.
והכוח להתחדש מנין הוא בא? הוא בא מיכולתנו לעלות מעל המציאות האנושית הרגילה. להרים את הראש מעל המים. להתרומם לשמי שמיים ולינוק חיים משורש החיים. ממעיין החיים, מעיין הנעורים, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". זהו כשרון ישראלי מיוחד. איננו משועבדים תחת שום דבר, מלבד אלוקים חיים, אלוקי ההתחדשות האינסופית, הבלתי פוסקת.
בכוח זה אנו גם יוצאים ממצרים. על כן יש ללמוד פרשה זו של קידוש החודש טרם יציאתנו ממצרים. ובכוח זה אנו גם זוכים לקבל את התורה שוב ושוב בכל דור ודור מחדש. על כן זוהי המצווה הראשונה לכל המצוות כולן. בנין האב לכולנה. שכל המצוות כולן מצוותות אותנו, ומחברות אותנו לשורשנו באלוקים חיים. וכך מחדשות בנו כוחות חיים, ועצמות של התחדשות. וכל התורה כולה היא בעצם החודש הזה, והיא מיוחדת לנו. "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כל אחד והמצרים שלו. כל אחד וההתחדשות שלו, ויציאת מצרים האישית הפרטית המיוחדת שלו.
קידוש הלבנה, הוא כל כך מופלא, כי מגלה לנו על התנועה המתמדת, על ההתרחשות שלא מפסיקה לרגע, על התסיסה האדירה המתרחשת תחת רגלינו ומעל לראשנו, קידוש הלבנה הוא גילוי השכינה, לכן אומרים חז"ל דברים מבהילים על מצווה זו (סנהדרין מב.): "ואמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: כל המברך על החדש בזמנו – כאילו מקבל פני שכינה… תנא דבי רבי ישמעאל: אילמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש – דיים. אמר אביי: הלכך [אומרים את ברכת הלבנה] מעומד [כאילו מקבלים פני השכינה]. מרימר ומר זוטרא מכתפי אהדדי ומברכי [=מרימר ומר זוטרא מעלים זה את זה על הכתפיים ומברכים]"
ההרמה על הכתפיים, מבטאת את אותה התרוממות, שכל אחד שמתקדם מרים את כולם, את כולנו.
מצוות התפילין – הקשר הקבוע בין עם ישראל לקב"ה
לעומת זאת מצוות תפילין, שקשורה אלינו היא המצווה שמעידה על הקשר הקבוע, כפי שכותב הלבוש: "דהא סתם כתוב 'וקשרתם אותם' – משמע קשירה תמידית", כאשר עם ישראל חוטאים בחטא העגל והקב"ה רוצה ח"ו למחות את עם ישראל, משה רבנו מתפלל, ולאחר תפילתו של משה רבנו, הקב"ה נעתר לבקשתו, ואומר לו: "והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו", הקב"ה אומר למשה שהוא לא יוכל לראותו, אבל יוכל לראות את אחוריו. מה הכוונה של ראיית אחוריו של הקב"ה? חז"ל מבארים את הדברים במסכת ברכות (ז.):"וראית את אחורי – הראהו קשר של תפילין", מדוע בוחר הקב"ה להראות למשה דווקא את התפילין?, בכדי לברר דבר זה, ננסה לראות מה כתוב בתפילין של הקב"ה? הגמ' בברכות (ו.) אומרת שגם הקב"ה מניח תפילין. ומה כתוב בתפילין של הקב"ה? עונה הגמרא: "אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו [אלו התפילין של אדון העולם, מה כתוב בהם?]? אמר ליה: (דברי הימים א' י"ז): 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' בתפילין של הקב"ה כתוב: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. הקשר המיוחד שבין עם ישראל ובין הקב"ה מתברר בתפילין.
חטא העגל, היה חטא נורא שבודאי פגם בעוצמה של עם ישראל. אבל, דווקא בחטא זה, התברר דבר חשוב: התברר שהקשר בין עם ישראל ובין הקב"ה קיים גם כשעם ישראל חוטא, אפילו בחטא הגדול ביותר. כמובן, שככל שעם ישראל מתוקן יותר, הקשר עם הקב"ה בריא יותר ושלם יותר, אולם, גם כשעם ישראל הגיע לשפל המדרגה, הרי שהם עמו של הקב"ה, וכפי שקשר בין אב לבנו קיים בכל מציאות, כך גם הקשר בין הקב"ה ובין עם ישראל.
לכן, בתוך חטא העגל, כשעם ישראל היה אמור ח"ו להימחות מן העולם, הראה הקב"ה למשה את התפילין, המראים שלמרות החטא הכבד, ישנו קשר מהותי ובלתי ניתן לניתוק בין הקב"ה ובין עם ישראל, קשר המשאיר תמיד את עם ישראל קיים בעולם ומחובר אל ה'.
כלומר יש דברים קבועים וקיימים, ויש דברים משתנים ומתחדשים, החידוש חייב להגיע מתוך הקביעות, והקביעות מתחייה מתוך החידוש, וכך הדברים הולכים ומתקדמים, אלו המצוות שמופיעות בפרשתנו, וזוהי המצווה שאנו עומדים לקיים השבוע, לבחור חדש שימלא את הייעוד הישן, להתחדש כדי להיות מחוברים לעתיק יומין, זהו ציר חייו של העם הזה, הצעיר ביותר, המוביל בהייטק וחדשנות, והזקן ביותר, עם עולם.
זמני יציאת מצרים ונתינת התורה
מבאר הרב קוק בעין איה, התורה ניתנה בשבת שהיא קבועה וקיימת אבל למדבר סיני הגענו בראש חודש: "חידוש הזמן מחדש הרוח באדם, ביחיד ובציבור, וכשם שההכנה ליציאת מצרים, שהיא פעולה כבירה של חידוש הרוח בישראל, מעבדות לחירות, הותאמה עם חידוש זמן של ראש חודש, עד שנאמרה בשביל כך פרשה המכינה סדר היציאה בראש חודש, כן חידוש הרוח הפנימי ביותר של ההכשר למתן תורה ראוי הוא בוודאי לחידוש הזמן..אמר רבא לכולי עלמא בראש חודש אטו למדבר סיני..", "ולכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל…ישנה הופעת קודש, קבועה ומסודרת השומרת את תפקידה, פועלת ומנצחת מצד עצמה, אינה נופלת תחת השינוי, זאת היא קדושת השבת, הארה של הצד הנצחי והקבוע, הבלתי משתנה..".
יהי רצון שנזכה לאחוז בשתי דרכים אלו, להיות מחוברים לקבוע ולצומח כאחד!
