וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אמר אליך: גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך". לכאורה ישנה כפילות בפסוק. מדוע צריך ה' לומר ליצחק ‘שכן בארץ’, הרי כבר אמר לו ‘גור בארץ’?
אומר המדרש:
"‘וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ’ – עשה שכונה בארץ ישראל הוי נוטע הוי זורע הוי נציב. דבר אחר: ‘שכון בארץ’ – שכן את השכינה בארץ".
ואין כאן שני פירושים אלא דבר אחד, השכינה מתגלית שארץ על ידי בניינה הגשמי, זהו החידוש המופלא של הארץ הזאת שהיא מצד אחד 'ארץ' ארצית וגשמית, ומאידך 'קודש' מחוברת לאידיאלים הכי עליונים ונשגבים, וזו תכלית עבודותינו לקדש את החומר, וזה ע"י בניין הארץ.
בניין הארץ איננו להקים בית לאומי אלא בכדי לשכן את השכינה בארץ, ולכן השכונה שלנו צריכות להיות מכוונות להגשמת האידיאלים המחשבה צריכה להיות איך ניישב את הארץ באופן שיגשים את כל התורה שאנו לומדים בביהמ"ד, וזה בכל תחום בבינוי, בחינוך, בכלכלה.
בראשי המיישבים צריכים לעמוד אנשים שהם עולה תמימה שהם קודש קודשים כיצחק, וזה מה שהקב"ה מבהיר ליצחק – שהוא המבטא את 'אז ימלא שחוק פינו' – ב'שובה ה' שבותינו כאפיקים בנגב', אתה לא יוצא מן הארץ תפקידך לייצג את העתיד הכי נשגב ועליון של עם ישראל והעולם כולו אינך כאברהם,
"‘וילך יצחק אל אבימלך…’ – בקש לירד למצרים מיד נגלה עליו הקב"ה, אמר לו: ‘אל תרד מצרימה’. אברהם ירד, ויצחק לא ירד. ולמה לא אמר לאברהם אלא ליצחק ‘אל תרד מצרימה’? אמר ר' הושעיא: אמר לו הקב"ה: יצחק, אביך שבא מחוצה לארץ ירד למצרים, אבל אתה שנולדת בארץ ישראל ואתה עולה טהורה תרד?! לפיכך ‘אל תרד מצרימה’"
כלומר, אומר הקב"ה ליצחק: אברהם שנולד בחוץ לארץ ונשם מאויר ארץ העמים ירד למצרים, אבל אתה יצחק – אתה שנולדת בארץ ישראל, שמעולם לא עזבת את הארץ, שאתה עולה טהורה, אתה אינך רשאי לרדת.
במפגש שבין יצחק ליעקב מתארת התורה את הדו-שיח ביניהם:
"ויאמר אליו יצחק אביו גשה נא ושקה לי בני: ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'",
מסביר רש"י: "מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן". הריח של ארץ ישראל הוא ריח גן עדן, כיוון שארץ ישראל היא גן עדן עלי אדמות, היא המקום של חיבור שמים וארץ, של הופעת השכינה בארץ.
בברכות שבירך יצחק את יעקב מופיעה הברכה: "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש", ובאופן פשוט ההסבר הוא שאלוקים יתן לך מטל השמים ומשמני הארץ, אולם חז"ל קוראים את הפסוק כך: "ויתן לך – האלוקים, יתן לך אלוקותו". ממה? "מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש". מסביר ענין זה השפת אמת:
"במדרש: ‘ויתן לך אלקותו’. פירוש: להיות איש ישראל מקבל אלקות מכל הדברים: ‘מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש’… ונתקיים אחר כך בקבלת התורה: ‘אנכי ה' אלקיך’ זה שכתוב: ‘ויתן לך האלקים’ כי התורה מלמדת על ידי תרי"ג מצות למצוא אלקותו יתברך שמו בכל דבר וזה עיקר הברכה"
כלומר, הברכה היא שבכל דבר ודבר בבריאה, ימצא את האלוקים. האדם מישראל נפגש עם האלוקים דרך כל דבר בבריאה, אלוקים מתגלה אליו מטל השמים ומשמני הארץ. אותו הדבר גם ביחס לתורה. התורה היא תורת חיים, אין תחום בחיים שהתורה לא מדברת עליו, ועל ידי התורה ומצוות אנו מגלים את אלוקותו בכל דבר ודבר בבריאה, ולכן עיקר קיום המצוות הוא בארץ וחוץ לארץ הוא רק בבחינת 'הציבי לך ציונים'.
אומר המדרש ביחס להמשך הברכה:
"‘מטל השמים’ – זו מקרא, ‘ומשמני הארץ’ – זו משנה, ‘ורב דגן’ – זו תלמוד, ‘ותירוש’ – זה אגדה".
"טל השמים" – זה מקרא שירד משמים. "ומשמני הארץ" – זו משנה שמקורה בארץ. "ורב דגן" – שהוא יותר מעובד, זה תלמוד. "ותירש" – זה אגדה. על ידי כל התורה כולה על כל גווניה, מקרא, משנה, תלמוד ואגדה, ניתן למצוא את אלקותו בכל דבר בבריאה!, כפי שכותב הרב קוק בהקדמתו לעין איה, ע"י לימוד האגדות זוכים לראות את פועל ה' בעולם שזהו הדבר העליון והגדול ביותר.
בספר שער החצר, ספר המונה תרי"ג מעלות לארץ ישראל, מובא שאחת מן המעלות היא ש"ארץ ישראל שקולה כמצות מילה". ומביא בשם ספר 'טוב הארץ' רמז לדבר מסופי השמות בהם נקראה ארץ ישראל:
ארץ החיים,
ארץ צבי,
ארץ ישראל,
ארץ הקדושה, סופי תיבות – מילה. כידוע יצחק הוא ראש הנימולים לשמונה, והראשון שהייתה בו גם מילה וגם פריעה. הרב זצ"ל מוסיף שראשי התיבות של השמות בהם נקראה ארץ ישראל מרמזים על המילה יצחק:
ארץ ישראל,
ארץ צבי,
ארץ החיים,
ארץ הקדושה", וזה עניינה של המילה להכשיר את החומר לקלוט את הופעת ה' בעולם דרכו, דרך הגוף הישראלי.
יהי רצון שנזכה להקים שכונות כאלו בא"י, להשכין שכינה בארץ!!!
