בפרשת השבוע אנו נפגשים עם התאומים, עשו ויעקב, לבית יצחק ורבקה.
רש"ר הירש – טעותם החינוכית של יצחק ורבקה
ידועים מאוד דברי הרש"ר הירש על הפסוק "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים". וזו לשונו:
"בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים. ודווקא על ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות. אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם מקורות העיקרי היה לא רק בתכונותיהם, אלא גם בחינוכם הלקוי. כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורת אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם ושכחו כלל גדול בחינוך: 'חנוך לנער על פי דרכו'. יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות מעמקי נפשו…
המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה – מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב נשאב ממעיין החוכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד איתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד צדדי…
אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את עצמם היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו – היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז ה'גיבור' שלעתיד לא היה ופך ל'גיבור ציד' אלא ל'גיבור לפי ה" באמת. יעקב ועשו על כל נטיותיהם השונות, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם… אך לא כן היה: 'ויגדלו הנערים'- רק משגדלו הנערים והיו לגברים, הופתעו הכל לראות כי אלה אשר מרחם אחד יצאו, ויחד נתגדלו, נתחנכו ולמדו, היו כה שונים בטבעם ומנוגדים במעשיהם".
כשנראה כי דבריו מסתמכים על דברי רש"י בשם המדרש ש"כל זמן שהיו קטנים, לא היו ניכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם. כיוון שנעשו בני שלוש עשרה שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודה זרה".
עוד לפני הלידה ידעו את האופי השונה
ואם כי דבריו ודאי נכונים חינוכית נראה שיצחק ורבקה ידעו מראש את הדברים, שהרי בתחילת הפרשה מופיע ש"ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנוכי, ותלך לדרוש את ה'. ויאמר ה' לה שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר". ורש"י מפרש על המילה 'ויתרוצצו' ש"רבותינו דרשוהו לשון ריצה, שהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר- יעקוב רץ ומפרכס לצאת. עוברת על פתחי עבודת אלילים- עשו מפרכס לצאת (ב"ר)".
ואם כן ברור שרבקה עמדה, עוד לפני לידתם, על האופי המיוחד של כל אחד מתאומיה. ובמידה מסוימת חז"ל אומרים את ההיפך הגמור מדבריו של הרש"ר הירש. וזה לשון המדרש (שמות רבה, א):
חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר- בנוהג שבעולם אדם שאומר לו חבירו פלוני הכה לבנך יורד עמו עד לחייו, ומה ת"ל חושך שבטו שונא בנו ללמדך שכל המונע בנו מן המרדות סוף בא לתרבות רעה ושונאהו… ויאהב יצחק את עשו'- לפיכך יצא לתרבות רעה על אשר לא רידהו, כמו ששנינו חמש עבירות עבר עשו הרשע באותו היום, בא על נערה המאורסה, והרג את הנפש, וכפר בתחיית המתים, וכפר בעיקר, ובזה את הבכורה, ועוד שתאב מיתת אביו, וביקש להרוג את אחיו, שנאמר: 'יקרבו ימי אבל אבי וגו', וגרם ליעקב לברוח מאבותיו, והלך אף הוא אצל ישמעאל ללמוד ממנו תרבות רעה ולהוסיף על נשיו שנאמר: 'וילך עשו אל ישמעאל'…".
כלומר המדרש אומר שיצחק הניח לעשו לפעול על פי טבעו, וזאת במקום לכפות ולכופף אותו לדרך הנכונה.
היה צריך לנסות לחנך את עשיו בכפיה
לעניות דעתי, התורה רצתה להדגיש שהגידול של עשו ויעקב איננו תלוי בחינוך אלא בטבע נשמתם. הדבר היחיד שניתן לעשות עם עשו הוא לכפות ולכופף אותו. וזה גם מה שהתורה מדגישה, שעוד לפני לידתם, לפני שהייתה הבחירה שייכת בהם – יעקב נמשך בטבעו לבית המדרש, לחיי העולם שהקב"ה נטע בתוכנו, ואילו עשו נמשך אחר לעבודת אלילים, לטומאה ולרע בעולם.
ולכן אף על פי ששניהם קיבלו את אותו החינוך, וחיצונית היה נראה שהם דומים – הולך ומתגלה שאלו הן שתי דרכים שונות ומנוגדות, וכפי שדורשת הגמרא על הפסוק "ולאום מלאום יאמץ" כשזה קם- זה נופל, וכשזה נופל – זה קם.
יש בסיס שלא ניתן לשנות באדם
וכפי שמגלים לנו חז"ל "אמר רבי שמעון בר יוחאי הלכה בידוע עשו שונא ליעקב". וכפי שאומר התלמוד הירושלמי (נדרים ח,ג):
"רבי אחא בשם ר' חונא, עתיד עשו הרשע לעטוף טליתו ולישב עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא, והקב"ה גוררו ומוציאו משם. מה טעמא? 'אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאום ה" (עובדיה א,ד), ואין כוכבים אלא צדיקים….".
כלומר, עשו מומחה בתחפושות ויכול להידמות לצדיק. הוא יודע לחקות את מעשי אביו, יצחק, כדברי חז"ל (בר"ר סה, א) "כך עשו כל ארבעים שנה צד נשי אנשים ומענה אותם, וכיוון שהגיע לארבעים שנה, דימה עצמו לאביו. אמר, מה אבא נשא אשה בן ארבעים שנה, אף אני נושא אשה בן ארבעים שנה…".
ועשו יודע כל כך טוב להתל באנשים ולצוד אותם עד שרק הקב"ה יכול להוציאו מגן עדן. חוסר ההבנה בכך שלא הכל תלוי בבחירה ושישנה גם השפעה סגולית ברורה וחזקה הוביל ומוביל לשתי טעויות חמורות:
- הייאוש מיהודים שבוחרים בבחירה רעה. חוסר ההבנה שיהודי נשאר יהודי ושסוף הסגולה לנצח.
- האמון שניתן בגויים, שלעת עתה מעשיהם מתוקנים, חוסר הידיעה שאין מקום ליהודי בגלות, ושאין מקום שעם ישראל יסתמך ויבנה על עזרת הגויים, אף לא על המתוקנים שבהם.
הלימוד הגדול שעלינו ללמוד מפרשה זו הוא שכל ההשקעה שלנו צריכה להיות בגילוי נשמת אלוקים שבתוכנו, שכל לימוד התורה שלנו צריך להיות מההכרה שהקב"ה בחר בנו ונתן לנו את תורתו. ובאופן חריף ניתן לומר שבעבודתנו אין לנו אפשרות ליצור שום יצירה חדשה, שהרי "אין כל חדש תחת השמש", אלא עבודתנו הינה לחשוף ולגלות את יצירת יוצר כל. וככל שנחשוף את היצירה האלוקית כך יתקרב העולם לרצון ה' ויתמלא אור וטוב, צדק ומשפט.
ונסיים בדבריו של הכהן הגדול, רבי צדוק הכהן מלובלין:
"אף על פי שהבחירה נתונה לאדם, מכל מקום אין אדם יכול להשתנות משורשו ועיקרו… רק השורש הזה נעלם מכל הברואים, (דזהו בסוד הידיעה והבחירה)… שורש נפשות כל ישראל הוא ממקור החיים…".
