הרב גור גלון
בין אדם לחברו ובין אדם למקום
עשרת הדיברות- עשרת העקרונות האלוקיים היסודיים לחיינו, העצות החשובות ביותר לחיים שלמים ומשמעותיים המכוונים לרצון הקב"ה – מופיעים השבוע בפרשתנו.
כשאנו מתבוננים במבנה עשרת הדיברות וכתיבתם בלחות הברית, ניצבות לנגד עיננו שתי מערכות: מערכת המצוות שבין אדם למקום – בלוח הראשון, ומערכת המצוות בין אדם לחברו – בלוח השני.
חמשת המצוות שבין אדם לחברו: 'לא תרצח', 'לא תנאף', 'לא תגנוב', 'לא תענה ברעך עד שקר', 'לא תחמוד בית רעך…' מצויות בלוח השני ומנגד הלוח הראשון פותח בארבע מצוות שבין האדם לאלוקיו: 'אנכי ה' אלוקיך..', 'לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני…', לא תשא שם ה' אלוקיך לשווא…', 'זכור את יום השבת לקדשו… שבת לה' אלוקיך…'.
הדיבר החמישי בלוח הראשון סותר לכאורה את הכלל ועוסק במצווה שבין אדם לחברו: "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך"…
השותפים
אם נעמיק בדבר, נראה כי מצוות כיבוד אב ואם איננה מצווה שבין אדם לחברו, אלא מצווה בין אדם למקום. זו מצווה הבונה ומעצבת את קשר האדם עם אלוקיו, בכמה רמות.
הרמב"ן בפרשתנו מבאר את המצווה באופן הבא: "'כבד את אביך' – הנה השלים כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו ובכבודו וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים, והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי ה' אבינו הראשון והמוליד אבינו האחרון ולכך אמר במשנה תורה (דברים ה טז) כאשר צויתיך בכבודי, כן אנכי מצוך בכבוד המשתתף עמי ביצירתך ולא פירש הכתוב (מהו) הכבוד, שהוא נלמד מן הכבוד הנאמר למעלה באב הראשון יתברך, שיודה בו שהוא אביו ולא יכפור בו לאמר על אדם אחר שהוא אביו ולא יעבדנו כבן לירושתו או לענין אחר שיצפה ממנו, ולא ישא שם אביו וישבע בחיי אביו לשוא ולשקר…וכבר אמרו (קידושין ל) שהוקש כבודו לכבוד המקום…".
כלומר, ע"פ הרמב"ן, מחד המצווה עוסקת בבני אדם – כיבוד אב ואם, בשר ודם – אך מאידך יסוד המצווה הוא בהיותם שותפים לקב"ה. זה כבודם, זו מעלתם.
הדברים מבוארים בגמרא שציטט הרמב"ן: "ת"ר נאמר: כבד את אביך ואת אמך, ונאמר: 'כבד את ה' מהונך', השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום; נאמר: 'איש אמו ואביו תיראו', ונאמר: 'את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד', השוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום; נאמר: 'מקלל אביו ואמו מות יומת', ונאמר: 'איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו', השוה הכתוב ברכת אב ואם לברכת המקום..".
מגמרא זו אנו לומדים כי היודע לכבד את היוצר המוחשי, הוא היכול לכבד בבגרותו ובהתפתחות שכלו ורגשותיו, את היוצר הרוחני, את 'אביו הראשון' כהגדרת הרמב"ן (וכעי"ז כתב גם רבינו בחיי).
הסבר זה מבהיר את דברי חז"ל הידועים: "ת"ר, שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו, ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני". כלומר, אם יש הכרה בחובת כבוד האב והאם היוצרים והמולידים, הקב"ה מחשיב זאת ככבודו.
הסבר דומה ובהיר ניתן גם על ידי ה'חיזקוני': "כבד את אביך ואת אמך', ונאמר: 'כבד את ה' מהונך'. נאמר: 'את ה' אלוקך תירא', ונאמר: 'איש אמו ואביו תיראו'. נאמר: 'מקלל אביו ואמו מות יומת', ונאמר: 'כי יקלל אלוקיו ונשא חטאו', ללמד שהקיש הקב"ה ענינם לענינו… דבר אחר: חמש דברות הראשונות העובר עליהן אינו רע רק לשמיים, לפיכך הזכיר שמו בכולם שהרי לשמו הן קבועות, אבל חמש האחרונות אינן אלא לבריות על כן לא חש להזכיר שמו בהן".
הכרת הטוב
וכך כותב גם האבן עזרא: "ובעבור כי ה' נפח בו נשמה על ידי האבות שתקנו הגוף, צווה שיכבד אבותיו, כי מי שמכבדם הוא מכבד ה'…". מעיון בדברי האבן עזרא אפשר למצוא עוד צד לסוגיה זו. מדבריו עולה כי המכבד את הוריו מגלה שהוא מלא הערכה והודיה על חייו, על מהותו, על שליחותו וערכו. אדם שמכבד את מי שהעניק לו את העטיפה, יכבד ויודה עשרות מונים למי שהעניק לך את התוכן. יוקר הכלי מורה על כבוד לתוכנו.
בניית היחסים הראשונית והיסודית בין בורא לנברא, בין יוצר לניצור, בין המזין ומפרנס ומכלכל ובין התלוי בו, מתרחשת בין ההורים לילדם. כטיב מערכת יחסים זו נבנית גם מערכת היחסים בין האדם לבוראו, יוצרו, מזינו ומפרנסו, המקיימו ומחייהו. אהבה וקירבה, או שמא יראה ופחד – היחס בין הילד להוריו מופיע גם ביחסי האדם עם הקב"ה. לכן מצווה זו היא מצווה בין אדם למקום.
עוד יש כאן הרבה להעמיק וללמוד, ואי"ה נשוב ונשנה סוגיה זו בפרשת ואתחנן.
יהי רצון שנזכה להיות שותפים נאמנים, להוליד ולגדל, ולבנות מערכות יחסים קדושה ביננו לבין ילדנו והורינו, שהקב"ה ישמח במשפחתנו, וירצה לדור ביננו.
