בין שלל הנושאים בפרשת השבוע וילך, מופיעה בקצרה מצוות הקהל, וכך כתוב:
" לא, י וַיְצַו מֹשֶׁה, אוֹתָם לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה–בְּחַג הַסֻּכּוֹת לא,יא בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל, לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחָר: תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל–בְּאָזְנֵיהֶם. לא,יב הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. לא, יג וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ–לְיִרְאָה, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: כָּל-הַיָּמִים, אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ".
כהרגלנו, ננסה לעמוד בקצרה על עומק המצווה במספר שאלות יסוד:
- מהי עניינה של מצוות הקהל? מהו בדיוק החידוש בה?
- אם היא אכן חשובה, מדוע צריך לחכות כל שבע שנים עבורה? אולי כדאי כל שנה להתקהל.
- מדוע הזמן של קיום המצווה הוא דווקא במוצאי שנת השמיטה ובחג הסוכות?
קבלת מלכות שמיים ציבורית
כל התכנסות ציבורית יוצרת רושם על המשתתפים בה. יחיד המרגיש חלק מכלל שהתכנס למען מטרה מסוימת חווה את האירוע באופן משמעותי יותר מאשר היה נמצא בה בכמות קטנה יותר. הכמות, הגודל וההמולה משדרגים את האירוע ל"אירוע המונים", ובכך הוא מקבל חשיבות גדולה גם בקרב הציבור הכללי.
ב"הקהל" כל ישראל עולים לבית המקדש ורואים את מלך ישראל קורא את דברי התורה. התכנסות המונית למען מטרה ספציפית – קיום התורה – היא זו שנותנת כבוד אמיתי לתורה בעם ישראל, ומתוך כך האירוע יוצר רושם באדם היחיד. כאשר הערך הכללי היסודי מקבל את מקומו הראוי לו מצד הציבור – כך הערך ייחשב אצל כל יחיד ויחיד.
וכך כותב ספר החינוך:
" לפי שכל עקרן של עם ישראל, היא התורה, ובה יפרדו מכל אמה ולשון להיות זוכין לחיי עד, תענוג נצחי שאין למעלה הימנו בנבראים, על כן בהיות כל עקרן בה ראוי שיקהלו הכל יחד בזמן אחד מן הזמנים לשמע דבריה, ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם, אנשים ונשים וטף לאמר מה הקבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כלנו? ותהיה התשובה, לשמע דברי התורה שהיא כל עקרנו והודנו ותפארתנו, ויבואו מתוך כך לספר בגדל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בלבם חשקה, ועם החשק בה ילמדו לדעת את השם ויזכו לטובה, וישמח השם במעשיו, וכענין שכתוב בפרוש בזאת המצוה ולמען ילמדו ויראו את ה'".
קריאת האמונה
עם זאת, התכנסות קבועה בתדירות גבוהה יכולה לשחוק את התרשמות האדם מהאירוע על אף המוניותו. בשל כך, התורה קבעה כי הזמן ליצירת רושם זה צריך להיות במרחק של שבע שנים מאחד לשני, ולקיימו במוצאי השביעית בחג הסוכות.
בשמיטה אנו שומטים את קרקעותינו ומצביעים במעשנו כי אנו נשמעים לקול הבורא, ולא עובדים את האדמה. שנה השביעית דומה ליום השבת לא רק במספר השביעי. כשם שמצוות השבת מלמדת על חידוש העולם ע"י הבורא, כך שביתת הארץ בשביעית אמורה להקנות את הענווה והיראה כלפי שמיא כי הארץ היא של הבורא, כפי שדרשו חכמים (סנהדרין לט .): " אמר הקב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ לי היא, והן לא עשו כן אלא חטאו וגלו"
גם חג הסוכות נקרא חג האמונה – "צילא דמהימנותא". הישיבה בדירת ארעי תחת כיפת השמיים, מערערת את עולמו הבטוח של האדם הרגיל לגור בביתו, ופותחת את ליבו לקבל את האמונה בהשגחת הבורא.
ניתן ללמוד מכך, כי אירוע הקהל הוא בבחינת "אירוע השיא" של כל שנת השמיטה. לאחר שלאורך כל שנת השמיטה בה העמקנו בהבנה כי הארץ היא לה' ית', ניתן לחתום ולהשריש את האמונה בה' באירוע מרכזי רוחני של כל ישראל.
בשנה החדשה
בימים הנוראים אנו יכולים להתעורר בתשובה לנוכח עקרון מצוות הקהל שמתבטא בימים אלו. המוני ישראל מתכנסים בבתי כנסיות וליד שריד בית מקדשנו ומתפללים ומכריזים על קבלת עול מלכות שמים. יצירת רושם זה תוביל את האדם לצקת תוכן ערכי בחייו בשנה הקרובה. רק לאחר שהוא "מכלה את קלקולי השנה שעברה" ע"י חשבון הנפש ובניין יראת השמיים, הוא יוכל להתחיל את הברכה של השנה החדשה.
שבת שלום ושנה טובה
