"בענין שמיעת יתרו אצל קבלת התורה כמ"ש יתרו שמע ואיתבר ואתכפיא. וזה הי' גמר יצ"מ וגאולה שלא יהי' שפחה תירש גבירתה. כי באמת כל החכמות שבעולם הם רק להיות הכנה לחכמת האמת חכמת התורה. כמ"ש הן יראת ה' היא חכמה. ואיתא הן בלשון יונית אחת. פי' שחכמת התורה היא יחידית שכל החכמות הם ניצוצי החכמה העיקרית. ובאמת קיום הכל בחכמה. כמ"ש בחכמה יסד ארץ. אבל היא חכמה המתלבשת בטבע. וחכמת התורה היא אחדות עצם החכמה. כמ"ש חז"ל כשרואין חכמי אומות מברכין שנתן מחכמתו לב"ו. וכשרואין חכמי ישראל מברכין שחלק מחכמתו ליראיו. שהוא דבקות בו ית' כמ"ש חלק ה' עמו. ובאמת התורה היא שכל פשוט נפרד מחומר. אך אנחנו בעוה"ז שמוטבעים בחומר. א"י להרגיש זו החכמה. רק באמצעות חכמות המורגשות. אבל בנ"י כשעמדו על הר סיני שהיו כמלאכים. זכו לקבל עצם החכמה.. " (תרנ"ד)
פרשיית מתן תורה הנמצאת בסמיכות דווקא לפרשיית יתרו מלמדת על הקשר הרעיוני ביניהם. הורדת התורה לעולם הייתה נקודת מפנה הכי דרמטית שהייתה ותהיה להיסטוריה האנושית. התגלות בורא העולם לעיני רבבות ונתינת תורה לעמו משנה את חוקי המשחק האנושיים. התגלה החזון, התבררו המטרות והוכנה הדרך. בד בבד נקבעו גבולות הגזרה המוסריים המגדירים את הטוב ואת הרע את האמת ואת השקר. אמנם, לפני מתן תורה, היו אלו דמויות מופת, אבות האומה, שמסירות נפשם עבור קרבת הבורא הובילה אותם בדרך הישרה והנכונה, אך אלו היו יחידים וללא מערך נכון ומסודר.
התורה היא חכמה המביאה ליראה כפי שנא': 'הן יראת ה' היא חכמה'. כלומר, ישנן חכמות היכולות לזהות את החוקיות בטבע העולם, אך אינן יכולות להביא את האדם לידי קרבת אלוקים כפי שהתורה נועדה לכך. יראה היא תיאור היחס של האדם מול הבורא, וככל שהאדם מתמלא בהכרה כעומד לפני המלך בשגרת חייו ומחובר לייעוד המוסרי שלו – כך יראת השמיים שלו גבוהה. אין התורה חלילה מזלזלת בחכמות העולם, הרי הן גם בריאת הבורא! אולם, התורה מדגישה את ההבדל ביניהן.
כמו כן, דרך הברכות על חכמי ישראל וחכמי העולם ניתן לראות את ההבדל בין שתי החכמות. חכם גוי יתברך ע"י החכמה שנתן לו הקב"ה. החכמה היא חכמת הטבע שברא הקב"ה, וככל שהאדם מומחה בדבר הוא קונה לעצמו את חכמת הקב"ה. אולם, על חכם התורה אנו נברך "שחלק מחכמתו ליראיו", אין מדובר כאן על נתינה אלא על חלוקת החכמה, שותפות עם יראיו. חכמת התורה מקשרת את האדם לבורא. בעוד חכם הטבע הוא מבין יותר על חוקיות העולם שנברא ע"י הבורא, התורה מקדשת את האדם ומרוממת אותו בהתקשרותו עם הבורא.
ניתן גם לומר, כי ההבדל בין חכמות הטבע לחכמת התורה הוא גם ההבדל בין ישראל לאומות העולם. אין חלילה ישראל מזלזלים באומות העולם שהם ברואיו של הקב"ה! אלא קיים הבדל ביניהם. עם ישראל נבחר להיות "ההולך לפני המחנה" של העולם על מנת לקרוא בשם ה' ולגלות את הייעוד המוסרי של האנושות כולה. הבחירה היא זכות אך גם חובה. זוהי זכות להיות קרובים לבורא, אך גם חובה בכך שישראל הם הראשונים להיענש ולצאת לגלויות ארוכות הנדמות כנצח על מצבם הרוחני הירוד.
פרשת השבוע עוסקת במאזן בין החכמה לבין התורה, בין ישראל לבין אומות העולם. המאזן הוא בעל כבוד ראוי אחד לשני. יתרו מייצג את אומות העולם ואת חכמת הטבע אל מול ישראל המקבלים את התורה האלוקית. משה, מוריד התורה, מקבל את עצת חכמתו של יתרו בבניית המערך הנכון לבתי הדין בישראל. ומנגד, יתרו מתמלא בענווה וביראת שמיים כלפי העם אשר בחר הבורא – דבר שהוביל אותו לעזוב את אמונתו בעבודה זרה.
ניתן לומר כי כבר בפרשת מתן תורה מתגלה לעיננו תיאור עתידי של גאולת העולם המסדר את היחס הראוי בין התורה לחכמות הטבע ובין ישראל לאומות העולם. יחס המושתת על מכנה משותף כפי המתואר בתפילת עלינו לשבח: "יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי-לְךָ תִּכְרַע כָּל-בֶּרֶךְ, … וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶךָ, וְתִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד".
יהיו הדברים לעילוי נשמת חברנו הרב איתמר בן גל הי"ד שחייו הושתתו על אדני תורת החיים המגלה את החיוניות והרוחניות הקיימת בכל דבר בעולם הזה.
שבת שלום
