לחג הפסח יש שלושה עניינים עיקריים:
- מצווות אכילת מצה – בלילה הראשון מהתורה, ובשאר ימי החג אין חובה, אך יש מהפוסקים שאומרים שאכילתו תחשב מצווה.
- מצוות והגדת לבנך בלילה הראשון – העברת רעיון יציאת מצרים לדור הבא.
- איסור אכילת חמץ בחג.
יוצא למעשה, שהעניין שממשיך אתנו לאורך כל ימי החג הוא החמץ, וניתן לומר שהחמץ ולא המצה הוא מבטא יותר את הרעיון של פסח. ולשם כך ננסה לעמוד על טיבו במספר מישורים.
עונש כרת
עונשה של אכילת החמץ הוא כרת.
בחז"ל אנו מוצאים מספר פירושים לעונש: רבה במסכת מועד קטן סובר שכרת זהו מוות בגיל בין 50-60. רש"י סובר שהאדם ימות ערירי בלא ילדים, והרמב"ם סובר שהאדם יכרת לעולם הבא כאשר לא יקום לתחייה. אך, מוסכם על כולם כי כרת זהו עונש חמור מאד, כפי שהרמב"ם סובר שעל עונש כרת ניתן לכפר רק ע"י ייסורים ולא רק ע"י יוה"כ.
במבט כולל, קיים מכנה משותף בין 36 החטאים שעבירתם מענישה בכרת: פגיעה באחד מיסודות היהדות, כדוגמת:
- קדושת הנישואין – גילוי עריות
- קדושת הגוף – אכילת מאכלים אסורים כשרצים
- קדושת המחשבה – כניסת טמא את בית המקדש, ואכילת בשר קודש שאדם טמא.
- חילול שבת – פגיעה במשמעות הרוחנית של גוף ורוח שמבטאת השבת
- אכילה ביוה"כ – פגיעה בסגולת ישראל
- אי ביצוע מילה – פגיעה בהבנת קדושת ישראל
וכמובן, אכילת חמץ בפסח – דבר שמלמד עד כמה האיסור הינו אחד מיסודות היהדות, לא פחות!
אז מה כ"כ מיוחד בחמץ??
מזבח כשל"פ
כשאר נעיין בתורה, נמצא כי איסור חמץ לא שייך רק לחג הפסח, אלא בראש ובראשונה להקרבת הקרבנות במהלך השנה. הכלל הידוע הוא שהמזבח "כשר לפסח" ללא חמץ, *למעט שני קרבנות*. מכאן, ניתן ללמוד כי ימי חיינו בפסח מדמים למזבח ה'.
ומדוע החמץ לא מוקרב בפסח?
כפי שלמדנו בעבר, הקרבת קרבן הוא לא דבר טכני : אדם חטא ומביא קרבן לכפר על נפשו, אלא יש כאן תהליך נפשי – רוחני. האדם כביכול מקריב את עצמיותו בפני רבש"ע, ורק כאשר אדם מבין את היחס הנכון בינו לבין בוראו, ומבין את ייעודו המוסרי – ממילא מובן מדוע מתכפר לו, כי הוא עשה 'טיפול שורש' רוחני.
קמח ומים הם מוצרים גולמיים שכאשר הזמן לא משפיע עליהם יוצא מצה. החמץ נוצר לאחר תסיסה פנימית יחד עם השפעת הזמן – וזה נמשל למעשי האדם. התסיסה של החמץ היא כח היצירה של האדם, בכוחה לתקן את העולם, אך גם לקלקל ולהחמיץ את ייעוד האדם. שהרי, מה הביא את האדם להביא קרבן חטאת על חטאו? הוא בעצמו. ברגע שהאדם מקריב קרבן אסור לו להכניס את "עצמו" את יכולותיו ולהביא את "החמץ" שלו, אלא הוא מבטל את עצמו רק בהבאת מצות.
פסח הוא זמן שבו חיינו מדמים למזבח עליו מוקרב חיינו, זמן של ערך מוחלט של קודש אלוקי ללא התערבות מעשה אדם, זמן בו הנבראים מבטלים את עצמם כלפי נוכחות הבורא. לכן, המצה נקראת בזוהר 'לחם האמונה' – מאכל שמבטא את הבריאה בטהרתה ללא סייגים של יצרי האדם.
יצר האדם במהותו הוא טוב, ולכן הוא אינו נאסר במהלך השנה. אך, צריך שבוע שלם בשנה שנעשה הפסקה בכדי שנפנים את האמונה, כי למרות מעשינו, הכל נעשה בהשגחת הבורא כפי שהתגלה במצרים.
זהו אם כן, בקצרה, מהות החמץ בחיים בכלל ובפסח בפרט.
חג שמח
