פרשת ויקהל – תרומת הנשיאים

במסגרת ההתנדבות הנפלאה והמרגשת של ישראל להקמת המשכן, אנו מוצאים שגם הנשיאים שותפים לנתינה והתרומה:

"והנשאם הביאו את אבני השוהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחושן,  ואת הבושם ואת השמן למאור, ולשמן המשחה ולקטורת הסמים".

אני מאמין שחלק מהקוראים מתרעמים על הטעות בכתיבה: "והנשאם…", והנשיאים היה צריך לכתוב, אך במקרה זה אין זו טעות אלא זוהי לשון הכתוב (כאן המקום לומר, אכן לעיתים יש טעויות…ובנוסף לכך שאני מביא פסוקים, כמו פסוק זה אני מוסיף אותיות לכתיב מלא כיוון שאיני מנקד), וכך לשון רש"י במקום:

"והנשאם הביאו – אמר ר' נתן מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה, אלא כך אמרו נשיאים יתנדבו ציבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים אנו משלימין אותו.
כיון שהשלימו צבור את הכול, שנאמר: 'והמלאכה הייתה דיים', אמרו נשיאים מה עלינו לעשות, הביאו את אבני השוהם וגו', לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה. ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות משמם והנשאם כתיב"

ויש מקום לשאול הרי הנשיאים, התנדבו תרומה יקרה וחשובה מאד, אבני שוהם ואבני מילואים, אבנים יקרות ששוות וודאי הרבה מאד צמר ועצים, ואפילו יותר מזהב וכסף, ונוסף על כך נתנו בושם ושמן, מדוע לבקר אותם?
ועוד יש לשאול, הרי מחשבתם הייתה מחשבה טובה וישרה, הם אמרו שהם ישלימו, אז מדוע לבקרם, מחשבתם הייתה מחשבה טובה ונדיבה?
אם אפשר להוסיף שאלה אחרונה, מה הכוונה שהשלימו הציבור הכול, הרי הם לא השלימו הכול הרי אבני השוהם והמילואים לא הובאו, אז לא הושלם הכול?

ואני רוצה לנסות לתת שלוש תשובות בדבר, שלענ"ד שלושתם נכונות בעבודת המידות של האדם:

התשובה הראשונה היא, שמי שרוצה בכל ליבו לקחת חלק הוא לא ממתין, מי שהדבר חביב ואהוב עליו, מי שהדברים בוערים בו, מי שמידת הזריזות פועמת בליבו לא רוצה ולא יכול להמתין, הוא רוצה מיד לתת ולהיות שותף, וודאי שייתכן שאחר כך, גם יוסיף וישלים, אבל הוא מיד נותן.

הרב מנשה קליין (שו"ת יא, קלב) מסיק מהביקורת על הנשיאים, מסקנה הלכתית מעשית:

"אף על פי שהייתה כוונתם לטובה, נחשב להם לחטא ולחסרון לפי שסמכו על הדבר הזה כי אולי היו ישראל מביאים האבנים ולא תשלם כוונתם כי היו משלימין את הכל ולא יהיה לנשיאים חלק במצות המשכן, ולכך תמצא והנשיאים חסר; והנשאם כתיב. ומכאן עונש על כל שאפשר לו להיות מן הקודמין במצוה ואינו קודם ומפני זה נכתב שמם בחסרון.

מבואר דאפילו בהבאת מצוה של רבים צריך להיות מהראשונים והקודמים, והמאחרים מקבלים עונש על איחור אפילו במקום שכוונתם לטובה שחשבו שהם ישלימו הכל, וכל שכן היכא דמאחרים מחמת עצלות או בלתי זריזות אפילו אין רוצים להשתמט"

התשובה השנייה היא, שיש באמירה של הנשיאים התנשאות וגאווה, כדברי הכלי יקר:

"ומה שנחסר יו"ד דווקא פירשנו… לפי שאמר הקדוש ברוך הוא  'גבה עיניים ורחב לבב אותו לא אוכל', ואצל הנשיאים הייתה בלי ספק רוח גאווה באומרם דרך התפארות מי ימלא מה שאנחנו מחסרים אבל אנחנו ממלאים כל מה שהציבור מחסרים. על כן לקח הקדוש ברוך הוא משמם אות יו"ד כי רק אות זה מן השם הגדול היה חקוק בשמם, ואותו לקח ה' מהם, לומר אין כאן מקומו"

ומוסיף הרש"ר הירש ומחדד:

"… הנשיאים חשבו את הקריאה להתנדבות כל העם לפגיעה בכבוד מעלתם, ובצפייתם שתרומת העם לא תספיק ואז ייפול בגורלם כבוד השלמת החסר, לא מהרו להשתתף בהתנדב עם. ואולם זריזות העם הכזיבה את חשבונם, עד שיצא שנשאר להם רק להביא את אבני השוהם וכו' לבגדי הכוהן הגדול. הפגם שנמצא במהלך מחשבה כזה – העמדת עצמם בשעת המפעל הלאומי הנשגב מעל לעם תחת היותם בתוך העם ואחים לנדיבי העם, … הפגם הזה מרומז בכתיב "הנשאם" החסר. להיות נשיאי העם לא נתקיים בהם באותה שעה".

המחשבה הזאת, אנחנו לא יחד עם כולם אלא מעליהם, היא התנשאות פסולה.

והתשובה השלישית היא שטעותם הייתה ברצון להשלים דווקא את מה שהאחרים מחסירים, רצון זה נובע בשורשו מהתפיסה שהמשמעות שלי, שהערך שלי הוא בשל העובדה שאני יכול לעשות מה שאף אחד איננו יכול, בכך שהמעשה שלי הוא ייחודי, ואין לי תחליף.

אבל האמת היא שכל אחד מיוחד לא בגלל הדברים החיצוניים שרק הוא יכול לעשות, אלא כי יש לו נשמה מיוחדת, מחשבות ייחודיות ורגשות ותחושות ייחודיים, ייתכן שאחרים יוכלו לעשות מה שהוא עושה, אבל זה רק בחיצוניות, בפנימיות התמהיל המיוחד הפנימי הוא דבר ייחודי לו.

הלב שהוא מקור כל העשייה והתרומה שמופיע כל כך הרבה פעמיים בפרשתנו הוא שונה לחלוטין מאדם לאדם, אני לא צריך לעשות מעשים שרק אני יכול לעשות כדי להיות ייחודי, הנשיאים הבינו את זה ומביאים אבנים מיוחדות שמונחות על הלב, ושמן שלוקח את הכלים אבל מייחד ומקדש אותם, והופך אותם מכלים לכלי קודש כי זו הכוונה והרצון שלנו, זה הבנה יסודית וחשובה, כל מעשה הנעשה מלב אוהב הוא ייחודי אפילו שלא נראה בו חידוש.

זה נכון במעשה ונכון בלימוד כפי שכותב הרב קוק לגבי לימוד התורה:

"וְהִנֵּה כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה הוּא מוֹצִיא מֵהַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל אֶת מְצִיאוּת חָכְמָתָהּ מִצַּד נַפְשׁוֹ, וּבְוַדַּאי אֵינוֹ דּוֹמֶה הָאוֹר הַמִּתְחַדֵּשׁ מִצַּד חִבּוּר הַתּוֹרָה לְנֶפֶשׁ זוֹ לָאוֹר הַנּוֹלָד מֵהִתְחַבְּרוּתָהּ לְנֶפֶשׁ אַחֶרֶת, וְאִם-כֵּן הוּא מַגְדִּיל הַתּוֹרָה מַמָּשׁ בְּלִמּוּדוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה שֶׁיַּגְדִּיל תּוֹרָה, הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר הוּא שֶׁיִּלְמַד הָאָדָם מִצַּד אַהֲבָתוֹ אֶת הָאוֹר הַגָּדוֹל, שֶׁרוֹצֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּגִלּוּי מְצִיאוּתוֹ, שֶׁיִּתְגַּדֵּל יוֹתֵר וְיוֹתֵר. וּמִכָּל-שֶׁכֵּן לְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה, שֶׁהוּא וַדַּאי הַגְדָּלַת הַתּוֹרָה מַמָּשׁ בְּאוֹר כָּפוּל"

כלומר גם אם לומד ללא כל חידוש עדיין מפגישת התורה עם נפשו יש חידוש גדול ואדיר, כמובן זה נפלא לחדש אבל גם ללא זה יש ייחודיות גדולה ונפלאה.

הרצון שלהיות ייחודי מוביל אותנו לעיתים לא לראות את הגודל והשמחה בדברים הפשוטים והרגילים, בלימוד התורה הפשוט, במעשים הפשוטים, שהם העיקר!

יהי רצון שנזכה להיות זריזים, לראות את עצמנו כחלק מהציבור, ובעיקר לדעת שייחודיותנו לא נובעת מגילויים חיצוניים, אלא מעצם טבענו.

 

כתבות נוספות באתר:

הרב גור

פרשת בהעלותך – משבועות לשגרה

המדרש דורש את הסמיכות בין קורבנות הנשיאים בחנוכת המשכן שמופיעים בסוף פרשת נשא לבין מצוות העלאת הנרות שמופיעה בתחילת פרשת בהעלותך: "למה

הרב גור

פרשת נשא וחג השבועות

בפרשת השבוע אנו קוראים פרשת סוטה ומיד בסמוך אליה פרשת הנזיר. חז"ל הדגישו את הקשר בין שתי הפרשיות: "למה נסמכה פרשת נזיר

הרב גור

פרשת במדבר – הלווים והכהנים

בספר במדבר, ובפרט בפרשת במדבר, הלווים מקבלים מקום רחב. וננסה לברר את תפקידם של הלויים, תוך השוואה הן לשאר שבטי ישראל והן

שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן