בשורה

הרשמה לקבלת הטור 'רביבים' מדי שבוע למייל

הגאולה משעבוד האלילים

כגודל הייעוד כך אורך הדרך וחוזק הייסורים, ולכן עם ישראל נדרש לגלות קשה במצרים בדרך אל הגילוי האלוקי • כדי להכין את עם ישראל ליציאתו מהשעבוד למצרים ולאמונה האלילית, ציווה ה' את ישראל להקריב את קורבן הפסח ובכך למסור את הנפש על הכפירה באלוהי מצרים • גם לאחר שנחלצו משעבוד על ידי עם אחר, עם ישראל נצטווה שלא לעשות כן לעמים אחרים כאשר כוחו יגבר, אלא לאהוב את הגר

בכל העולם, על פי התפיסה האלילית, הכוח היה הערך המכונן, ולכן העריכו את החזקים והשולטים, ובזו לעבדים וכמעט לא החשיבום כבני אדם אלא כרכוש של אדוניהם. ואילו ה' בחר שהגילוי הגדול ביותר יהיה דווקא אל העבדים המסכנים והמושפלים

כגודל הייעוד של גילוי דבר ה' ותיקון העולם – כך גדולה, ארוכה ומייסרת הדרך להגשמתו. וכפי שאמרו חכמים (ברכות ה, א), שתורה, ארץ ישראל ועולם הבא – נקנים בייסורים. מפני שכדי להתעלות אל מעבר לגבולות הקיים צריך להיות מוכנים להקריב במסירות נפש את הקיום הרגיל. לכן, כדי שישראל יוכלו להגשים את הייעוד של גאולת העולם משעבודו וייסוריו, צריכים היו לסבול תחילה מכל סוגי הרשע שהאדם מסוגל לעולל, לחוות את האימה והחשכה – ולצאת מתוך כל זה ברכוש גדול. לפיכך נגזר על בני ישראל לרדת למצרים ולחוש על בשרם את סבל העבדות, ומתוך כך לגלות את ערך האמונה והחירות. וכפי שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים (בראשית טו, יב-יד).

הגזירה התקיימה, ובני ישראל היו עבדים במצרים. אומנם ה' ריחם על ישראל וחישב את ארבע מאות השנים מלידת יצחק, והשעבוד התחיל בפועל לאחר פטירת יוסף, ונמשך כמאה ועשרים שנה.

כשהגיעה שעת גאולתם, ה' התגלה אל משה רבנו, שנעשה ראוי להיות שליח ה' לאחר שמסר נפשו על הגנת העבד העברי מאחיו.

התפיסה האלילית – הכוח הוא העיקר

הממלכה המצרית הייתה מהגדולות והחשובות שבממלכות קדם, ועל פי תפיסתם האלילית, הכוח הוא הדבר החשוב ביותר. לכן הנילוס, מקור החיים של מצרים, הוא אליל. וכן ביחס לבני האדם – ככל שאדם מצליח יותר בעולם, סימן שהאלים עומדים לצידו. לכן החזק צודק. ופרעה מלך מצרים, שהוא המלך החזק ביותר עלי אדמות, הוא אל, בנם של האלים החזקים ביותר. כך התייחסו אליו המצרים, וכך הוא התייחס לעצמו. וכפי שאמרו חכמים (מכילתא): "פרעה קרא עצמו אלוה, שנאמר: 'אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני' (יחזקאל כט, ג)". וכן אמרו חכמים, שפרעה נהג להתפנות בעת שרחץ ביאור, כדי שלא ידעו בני עמו שגם הוא נצרך להתפנות כאחד האדם (רש"י לשמות ז, טו).

כל מערכת החוק והממשל המצרית, כולל שעבוד העבדים, הייתה בנויה על תפיסתם האלילית, שלפיה פרעה הוא בנם של אלי מצרים, והוא רודה בכל העמים שסביבות מצרים משום שאליליהם נכנעו לאלי מצרים.

סיפור העמידה מול פרעה

"ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה: כה אמר ה' אלוקי ישראל: שלח את עמי ויחוגו לי במדבר" (שמות ה, א).

הייתה בדרישה זו קריאת תיגר על שלטונו של פרעה ואמונתם האלילית. "ויאמר פרעה: מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח. ויאמרו: אלוקי העברים נקרא עלינו, נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה לה' אלוקינו…" ואם לא תשמע בקולו – יענישך ויפגע בך "בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב" (שם ה, ב-ג).

מספרים חכמים (שמות רבה ה, יד) שאותו יום חגגו את יום הולדתו של פרעה, ובאו כל המלכים לכבדו והביאו לו מתנות לעטרו בהן. בתוך כך נכנסו עבדיו ואמרו: שני זקנים עומדים על הפתח. אמר להם: יעלו. כיוון שעלו היה מסתכל בהם וממתין שיעטרו אותו במתנות. אולם גם לשאול בשלומו לא שאלו. אמר להם: מי אתם ומה אתם מבקשים? אמרו לו: "שלוחיו של הקדוש ברוך הוא אנו. כה אמר ה': שלח את עמי ויחוגו לי במדבר". אותה שעה כעס ואמר: אני אדון העולם, ואני בראתי את עצמי, מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, וכי אין בו דעת לשלוח לי עטרה שהוא בא אליי בדברים?! חיפש בספריו ומצא את שמות כל אלילי העמים, ולא מצא את אלוקי העברים, שאמרו משה ואהרן שאין לו גוף ודמות. שאל לכל חכמיו, ולא היה בהם אחד שהכיר בה'.

כאשר שמע שאלוקי העברים עוד מאיים עליו, שאם לא ישלח את עמו יכה אותו בדבר או בחרב – התכעס. שכן אם יש לאלוקי העברים כוח, איך ייתכן שבני עמו הם העבדים השפלים ביותר עלי אדמות, ואיך יעז אלוקיהם לאיים עליי ועל האלים החזקים שלצידי?

בחר ה' בעבדים להיות בני עמו

אולם ה' ראה את העינוי והסבל שבני עמו עוברים במצרים, ושמע את כאבם וצעקתם, וזכר את הברית שנשבע לאבותיהם, והכה את פרעה ואליליו בעשר מכות, והוציא את ישראל לחירות וגאלם ממצרים, ונתן להם את תורתו וציוום לכפור באלילים ולדבוק בדרכי המוסר, כדי לתקן עולם במלכותו. "כי ה' אלוקיכם הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים, האל הגדול הגיבור והנורא אשר לא יישא פנים ולא ייקח שוחד. עושה משפט יתום ואלמנה, ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י, יז-יט).

האמונה והמוסר קשורים ותלויים זה בזה. כך התגלה גם ביציאת מצרים, שלמרות היות ישראל עבדים שפלים – קיים ה' את הברית והשבועה שכרת עם אבותיהם, אברהם יצחק ויעקב, וגאלם ממצרים.

בכל העולם, על פי התפיסה האלילית, הכוח היה הערך המכונן, ולכן העריכו את החזקים והשולטים, ובזו לעבדים וכמעט לא החשיבום כבני אדם אלא כרכוש של אדוניהם. ואילו ה' בחר שהגילוי הגדול ביותר יהיה דווקא אל העבדים המסכנים והמושפלים. אותם הוא הוציא מבית עבדים ואותם הביא אל הר סיני, אליהם נגלה בערפילי טוהר, להם נתן ברוב אהבתו את תורתו, ודרכם דיבר אל נכבדי וחשובי העולם שבכל הדורות.

וגם ערב רב עלה עמם

כאשר יצאו ישראל ממצרים הצטרפו אליהם נוכרים רבים מדלת העם, שנאמר: "וגם ערב רב עלה איתם" (שמות יב, לח). כפי הנראה, הסיבה לכך הייתה שראו שיש אל שאוהב את החלשים, ורצו להצטרף אליו. הטובים שבהם רצו לדבוק בדרכו הטובה, והרעים ביקשו לנצל את כוחו בלא לשאת באחריות לגילוי התורה. ואכן, הם היו הראשונים שבגדו ועבדו לעגל.

זביחת אלוהי מצרים

כדי להכין את עם ישראל ליציאתו מהשעבוד למצרים ולאמונה האלילית, ציווה ה' את ישראל להקריב את קורבן הפסח, שעל ידו הראו ישראל כי אינם עבדים עוד למצרים ולאליליהם, אלא נאמנים לה' אלוקי אבותיהם. המצרים החשיבו את הבהמות כמייצגות אלילים חשובים ביותר, ובמצב רגיל, אם היו רואים אדם שזובח כבש או עז – היו מוציאים אותו להורג. אך ה' ציווה את ישראל שכל משפחה תיקח בי' בניסן שה כדי להקריבו ביום י"ד, ובליל ט"ו יאכלו אותו כשהם מוכנים ליציאה. בני ישראל היו צריכים להתחזק באמונתם בה' ולא לפחד מהמצרים, ולהחזיק במשך ארבעה ימים את השה בביתם, ולשוחטו לשם ה' ביום י"ד אחר חצות, ולהכריז בזה שהכוחות שהמצרים הפכו לאלילים אינם אלא כלים שנועדו לסייע לעבודת ה'. לא זו בלבד, אלא שהצטוו לצלות את בשר הפסח, עד שידעו כל מצרים שישראל קיבלו מצווה מה' לזבוח את אלילי מצרים. ואם יבוא לראותם, עוד יראו שהעזו למרוח את דמו על המזוזות והמשקוף של בתיהם.

רק לאחר הכפירה בעבודה זרה במסירות נפש אפשר לדבוק באמונת הייחוד ולקבל את התורה ולתקן את העולם. לכן הכפירה בעבודה זרה היא יסוד היהדות, וכפי שאמרו חכמים: "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (מגילה יג, א). לכן המצווה הראשונה שנצטוו בני ישראל כעם הייתה להקריב את קורבן הפסח.

המצווה שקיבלו לפני יציאתם

עוד לפני שהחלו עשר המכות, "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצוום אל בני ישראל" (שמות ו, יג). אמרו חכמים: "ציוום לפרוש מעבודה זרה" (מכילתא שם), "ועל פרשת שילוח עבדים" (ירושלמי ראש השנה ג, ה). כלומר, הצטוו לקבל על עצמם שלאחר שיֵצאו לחירות ויתבססו ויהיו להם עבדים, ינהגו בהם בכבוד ולא יתעמרו בהם, ואחר שש שנים ישלחום לחופשי ויעניקו להם מתנות בנדיבות.

לאחר דורות רבים חטאו ישראל בעבודה זרה וגם לא שילחו את עבדיהם לחופשי אחר שש שנים, ובעקבות זאת נפלו לפני הבבלים, שהחריבו את בית המקדש, ושעבדום לעבדים והגלום מארצם (ירמיהו לד).

היציאה ממצרים ומהשעבוד לאלילות

יציאת מצרים הייתה בעת ובעונה אחת יציאה לחירות משעבוד אכזרי לנוגשים המצרים, וגאולה משעבוד לאמונה אלילית. לכן, באותה העת שישראל התחזקו באמונה ואכלו את קורבן הפסח, הכה ה' את המצרים ואת אלוהיהם, שנאמר: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים אני ה'" (שמות יב, יב).

הביטוי המובהק ליציאה לחירות מהתפיסה האלילית הוא שישראל דבקו בחירות כערך מוסרי. שכל העמים שבעולם, בשעה שהצליחו לגבור על משעבדיהם, שעבדו את אדוניהם לשעבר והפכו אותם לעבדים, כי המשיכו להאמין בשיטה שלפיה ראוי לחזק לשעבד את החלש. ואילו ישראל, גם לאחר שהמצרים הוכרעו, לא ניסו לגבור עליהם ולשעבדם, אלא רק לצאת לחירות. על כן זיכרון ימי השעבוד במצרים נשאר בישראל לעד כלקח מוסרי כיצד ראוי לנהוג בגרים ובחלשים. שנאמר: "וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כג, ט). כי באמונת האמת – האמונה והמוסר מאוחדים.

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן