תמונה שמסמלת את ליל הסדר

הרשמה לקבלת הטור 'רביבים' מדי שבוע למייל

חג של חירות ואמונה

לעומת שאר ימות השנה, שבהם אנחנו מביעים הערכה להישגים האנושיים, בחג הפסח אנחנו שבים אל שורש האמונה שהבריאה וההשגחה הן היסוד לכול • השיבה אל שורשי האמונה בכל שנה הכרחית כדי להזכיר לנו שלמרות שמלבושיה וההסברים השונים משתנים בין אנשים ותקופות, שורשיה קיימים ויציבים לעולם • יש מקום להסברים בטעמי החג ומצוותיו, אך בסופו של דבר יש לשוב ולהתבסס על המחויבות לציווי האלוקי

חומרה מיוחדת ישנה באיסור חמץ בפסח, שלא רק שאסרה התורה לאוכלו אלא הוסיפה וציוותה שלא ייראה ולא יימצא חמץ ברשותנו, וחכמים הוסיפו ואסרו תערובת חמץ בכלשהו. כלומר ההתרחקות מהחמץ בפסח היא מוחלטת. אין זאת אלא שהחמץ מבטא את הרע, וכן אמרו בזוהר (ח"ב מ, ב) שהחמץ הוא יצר הרע. וביארו שהוא רומז ליצר הגאווה, שכן החימוץ גורם לתפיחת הבצק, ונראה הדבר כהתגאות והתנפחות של החומר, כפי שהגאוותן מגדיל את עצמו. לעומת זאת, המצה רומזת למידת הענווה, שהיא נשארת בגודלה המקורי כפי שהקב"ה בראה.

החמץ מבטא את מעלת האדם

יסוד האמונה שיידע כל יהודי שהקב"ה ברא את העולם וקבע את ייעודו, וכל שורשי הדברים תלויים בה' יתברך בלבד. ואף שנתן הקב"ה לאדם יכולת לשכלל ולפתח את העולם מדובר בפיתוח הענפים, אבל אל שורשי הדברים אין ידו של האדם מגעת כלל, שהם כולם בריאה אלוקית

לכאורה קשה, אם החמץ מבטא את יצר הרע, מדוע אין מצווה או מנהג להימנע מאכילתו במשך כל השנה. ואף להפך, מצינו שאחד משבחיו של האדם שהוא יודע לעשות מהחיטים עוגות חמץ משובחות (תנחומא תזריע ה). לשם כך העניק הבורא לאדם חוכמה וכישרון מעשי, כדי שיוכל לעסוק בשכלולו של עולם. ובכוונה ברא הקב"ה את העולם חסר, כדי שהאדם יוכל להידבק במעשיו של ה' יתברך ולהשתתף בתיקונו של העולם על ידי פיתוח המדע והטכנולוגיה והחריצות המעשית. כלומר השבחת הטבע ופיתוחו הם כעין עשיית חמץ, הרי שהחמץ הוא טוב ומבטא את מעלת האדם.

הגאווה הפסולה תמיד

אלא שישנם שני סוגים של גאווה. האחד, שהאדם מפריז בשבחי עצמו וחושב שהוא יותר חכם, חזק ומוצלח מכפי שהוא באמת. כל בר דעת מבין שגאווה כזו פוגעת ביכולתו של האדם להוציא את כוחותיו אל הפועל. שהואיל וכוח שיפוטו פגום, אין ביכולתו לתכנן את דרכיו כראוי, ובמקום לשמוח במעשיו כל חייו מלאים טעויות ואכזבות. גאווה זו פסולה כל השנה ואינה קשורה כלל לאיסור חמץ. להפך, גאווה זו פוגעת בחמץ הטוב של כל השנה, מפני שהיא מפריעה לאדם ליצור דברים יפים בעולם.

איסור חמץ אינו מבטא גאווה זו, אלא כל המאכלים הגורמים למחלות וקלקולי קיבה מבטאים אותה, ומאכלים אלו אסורים כל השנה, הואיל והם מזיקים לבריאות (פניני הלכה כשרות לו, א).

הגאווה הפסולה רק כלפי שמיים

הסוג השני של הגאווה, שכנגדו מכוון איסור חמץ בפסח, הוא הגאווה של האדם כלפי בוראו. יסוד האמונה שיידע כל יהודי שהקב"ה ברא את העולם וקבע את ייעודו, וכל שורשי הדברים תלויים בה' יתברך בלבד. ואף שנתן הקב"ה לאדם יכולת לשכלל ולפתח את העולם מדובר בפיתוח הענפים, אבל אל שורשי הדברים אין ידו של האדם מגעת כלל, שהם כולם בריאה אלוקית. הקב"ה ברא את העולם, הוא שברא את האדם בצלם אלוקים, והוא שבחר בעם ישראל להיות לו עם סגולה, והוא שנתן לישראל את תורתו. בכל היסודות הללו אין רשות לאדם לנגוע. לכן בשעה שהאדם עומד מול בוראו – עליו להתעטף בענווה גדולה ולהתאמץ בכל כוחו שלא לערב מחשבות אנושיות ביסודות הבריאה, שהן כאיסור חמץ בפסח.

בפסח חוזרים אל יסודות האמונה

חג הפסח ובמיוחד ליל הסדר נועדו להשריש בנו את יסודות האמונה, שיש בורא לעולם והוא משגיח על ברואיו, ובחר בעם ישראל כדי שיגלה את שמו בעולם. ובכל עת שמתגלה יסוד אלוקי בעולם, הוא מופיע בדרך ניסית לגמרי כדי להודיע לנו שמדובר בעניין אלוקי ולא אנושי. לכן יציאת מצרים נעשתה באותות ומופתים. וכן התורה ניתנה בניסים גלויים ובדור שחי בדרך נס ארבעים שנה במדבר, כדי להודיע שמדובר בעניין אלוקי מוחלט. במילים אחרות: את יסודות האמונה אנו קולטים ולא ממציאים. וכל המערב צד של אנושיות ביסודות האמונה הרי הוא חוטא בעבודה זרה. ורמזו לזה בזוהר שהחמץ בפסח הוא עבודה זרה (ח"ב קפב, א).

לכן בפסח, החג שנועד להשרשת יסודות האמונה, נצטווינו להיזהר מאוד מכל שמץ של חמץ במאכלינו וברשותנו, שהחמץ מבטא את הצד האנושי שלנו, ואסור לערבו בעת שאנו עוסקים ביסודות האמונה ושורשיה. אבל במשך כל השנה אנו עוסקים בענפים, ואותם אנחנו צריכים לפתח ולשכלל, ואז החמץ רצוי.

משמעות המצה

המצה הפוכה מהחמץ, ועל כן היא באה לרמוז על הענווה שלנו כלפי שמיים, שאף שהקב"ה נתן לנו כוחות לפעול ולשכלל דברים בעולם, בשורשי הדברים אין לנו מגע. ולכן בפסח, כשאנו עוסקים בשורשים, איננו מערבים שמץ של חמץ במאכלינו.

מתוך הענווה כלפי שמיים המתבטאת במצה אנו זוכים לקלוט את האמונה שהתגלתה ביציאת מצרים, שה' משגיח על העולם ובחר בישראל. ואף שגם לפני יציאת מצרים היו אנשים פרטיים שהאמינו בה', מכל מקום הייתה זו התקשרות אישית של יחידי סגולה עם העניין האלוקי, אבל עדיין האמונה השלמה לא נתגלתה במילואה בעולם. רק מיציאת מצרים, כשנוצר עם שלם, שכולל בתוכו את כל רובדי החברה וייעודו לגלות את דבר ה' בעולם, נתגלתה האמונה במילואה.

המצה באה להזכיר לנו את האמונה. וכן בזוהר קראו למצה: "מיכלא דמהימנותא" – לחם האמונה (זוהר ח"ב קפג, ב). כי על ידי אכילת המצה בליל הסדר בכוונה הראויה זוכים לאמונה, ועל ידי אכילת המצה בכל שבעת ימי הפסח זוכים להשריש ולקבוע בלב את אותה האמונה (פרי צדיק מאמרי פסח ט').

בכל שנה מחדש

בכל שנה מחדש מצווה עלינו לחגוג את חג הפסח, ולחזור להתקשר את יסודות האמונה ולטהרם. שכן בפועל במשך השנה אנחנו צריכים להלביש את האמונה בביאורים והסברים, שעל ידם נוכל לפעול לתיקון העולם. ביאורים אלה הם בבחינת חמץ שמוסיפים ברכה בעולם, אולם ברבות הזמן הם עלולים לגרום לנו לחשוב שלבושי האמונה הם האמונה עצמה, ובכך האמונה תבאיש ותהפוך לבחינת עבודה זרה. על ידי חג הפסח וביעור החמץ אנחנו חוזרים לטהר את האמונה ולהבחין בין יסודות האמונה ללבושי האמונה.

יתר על כן, לבושי האמונה משתנים מעת לעת. "כי לבושים שלובש המלך בבוקר אינו לובש בערב" (תיקוני זוהר כב), וכביאור מרן הרב קוק במאמרו 'דעת אלוהים'. כלומר, הסברי אמונה מסוימים מתאימים לתקופתם, אולם בהשתנות התקופה הם כבר לא מספיקים. ולעיתים הם מתאימים לאנשים מסוימים ולאחרים לא. איסור חמץ הוא בבחינת איסור עיסוק בלבושים, כדי לזכך את האמונה ולהבדילה מלבושיה.

דוגמה מהבדל שבין גברים ונשים

הנה לדוגמה, ה' ברא את האדם בשני מינים, זכר ונקבה, שיש ביניהם הבדלים מהותיים. אולם מהות האדם וההבדל שבין זכר לנקבה עמוקים מתפיסת האדם, ואף על פי כן חשוב לנו להבין אותם ולבארם לפי השגתנו, כגון שהאיש נוטה יותר אל השכל והאישה יותר אל הרגש. אולם כל הביאורים הם בבחינת לבושים של המהות. במשך הדורות התפיסה הולכת ונעשית יותר עמוקה, וכך הביאורים שהם הלבושים הולכים ומשתנים.

הכלל הוא שהיסודות שברא ה' שרירים וקיימים אולם הלבושים משתנים. ובכל שנה בפסח אנחנו חוזרים אל יסודות האמונה ומתחדשים, ומתוך כך נוכל להלביש את היסודות ולבארם באופן הטוב ביותר כדי שנוסיף הזדהות ודבקות בתורה ובמצוות, ונמשיך לתקן את העולם.

המבזה את המועדות

"רבי אלעזר המודעי אומר: המחלל את הקודשים והמבזה את המועדות… והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא" (אבות ג, יא).

מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה אומר שצריך להבין, היאך אדם שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא. ולא זו בלבד, אלא שהואיל ולא פירטה המשנה כמה תורה ומעשים טובים יש בידו, משמע שאפילו אם הוא גדול מאוד בתורה, ומדקדק מאוד במצוות ומרבה מאוד במעשים טובים, כיוון שהוא מבזה את המועדות או מגלה פנים בתורה שלא כהלכה – אין לו חלק לעולם הבא.

אלא שמדובר אומנם באדם שמכבד מאוד את המסורת ומדקדק לקיים את ליל הסדר כהלכתו, אבל את הכול הוא תולה בשכל האנושי בלבד. הוא מסביר את חשיבותו של חג הפסח וליל הסדר בכך שהאבות מעבירים את המסורת לדורות הבאים, ונוטעים בהם יסודות מוסריים של חירות האדם ותודעת שליחות לתיקון עולם, המצות ממחישות את התודעה ההיסטורית של עם ישראל, וארבע כוסות היין מבטאות את השמחה הראויה לאדם. ואף שכל הרעיונות הללו יפים ונכונים, העיקר חסר, שה' יתברך הוא זה שבחר בנו מכל האומות ונתן לנו את תורתו וציוונו לחוג את הפסח ולאכול מצות בליל הסדר. אותו יהודי יכול גם לכבד מאוד את השבת, מפני שבה המשפחה היהודית מתגבשת ומתלכדת, וכל יהודי זוכה לנוח בשבת מעמלו ולעסוק בעניינים רוחניים, אבל מתנכר לכך שה' ציוונו לשמור את השבת בכל כלליה ודקדוקיה.

זהו "המגלה פנים בתורה שלא כהלכה". למרות שהוא שוקד בלימודה, אין היא בשבילו תורה מן השמיים אלא דברי חכמה אנושיים בלבד, ולכן הוא מרשה לעצמו לפעמים לפרש אותה שלא כהלכה. הוא מבזה את המועדות בכך שהוא חושב שהם מנהגים ומסורות שבני אדם המציאו כדי לתת ביטוי לכל מיני רעיונות רוחניים, וכופר בכך שהם מצוות אלוקיות מן התורה. לכן, אף שיש בידו תורה ומעשים טובים, הוא לא ביער את החמץ ולא התקשר ליסוד האלוקי המוחלט שבאמונה ובתורה, ולכן אין לו חלק בשליחות הנצחית של עם ישראל לדורותיו, ולכן אין לו חלק לעולם הבא.

 

תמונה שמסמלת את ליל הסדר

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן