הרשמה לקבלת הטור 'רביבים' מדי שבוע למייל

טהרת המקווה

המקווה צריך להיות דווקא מחובר לקרקע ולא בכלי, ואם רוצה לעשות בכלי צריך לבטלו באמצעות חור ולחברו לקרקע • מי ים דינם כמעיין, ולכן אף שמימיו נעים ונדים הוא כשר לטבילה • מקווה ממימי גשמים צריך להיות ממים עומדים ולא זוחלים, אך זחילה שאינה ניכרת אינה פוסלת את המקווה • פסקו האחרונים: מקווה שלא נמצא בו סדק, אפילו שהמפלס בו יורד מזמן לזמן, אינו נפסל בזוחלין

בפרשת השבוע, פרשת שמיני, אנו לומדים את יסוד הטהרה שבמי המקווה, שהם מים שנקווים בקרקע כדרך טבעם, שנאמר: "אך מעיין ובור מקווה מים יהיה טהור" (ויקרא יא, לו), וזו הזדמנות ראויה לבאר את מצוות הטבילה במקווה.

מקווה טהרה – מים שבקרקע

כפי חומרת הטומאה כך הוא סדר תהליך הטהרה: הנטמא ממת צריך להמתין שבעה ימים, ביום השלישי והשביעי צריך שיזו עליו ממי אפר פרה אדומה, וביום השביעי יטבול ובסיומו ייטהר. זב וזבה צריכים להמתין שבעה ימים נקיים ולטבול בלא צורך בהזאת מי אפר פרה אדומה. איש או אישה הנטמאים משכבת זרע, וכן הנוגעים בנבלת בהמה וחיה או שרץ, נטמאים עד סוף היום ונטהרים בטבילה

מקווה טהרה הוא מים שמכונסים בקרקע, כלומר מי תהום שנבעו ממעיין או מי גשמים שנקוו בקרקע. שכל זמן שהם בקרקע כדרך טבעם הם טהורים ואינם יכולים לקבל טומאה. שנאמר: "אך מעיין ובור מקווה מים יהיה טהור" (ויקרא יא, לו). אבל מים שנותקו מהקרקע על ידי אדם או כלים יכולים לקבל טומאה, וממילא כשהטמא ייגע בהם המים ייטמאו וכבר לא יוכלו לטהרו (חת"ס יו"ד ריג).

בריכה, ספינה וכלי

כל מקום בקרקע שמים יכולים להתכנס בתוכו כשר למקווה, ובכלל זה מעיין, ים ובור שנחצב בקרקע.

גם בריכה שנבנתה על ידי לבנים ובטון בתוך מבנה או על גגו, ואפילו על גבי מאה קומות – כשרה למקווה. שהואיל והמבנה מחובר לקרקע כדרך בניין, גם הבריכה שנבנתה מעליו נחשבת מחוברת לקרקע.

אבל מים שנאגרו בתוך כלי, אפילו היה הכלי ענק, כמו בריכת פלסטיק או ספינה, יכולים לקבל טומאה, הואיל ואינם מכונסים במקום שמחובר לקרקע, וממילא הם פסולים למקווה.

הרוצה לעשות מקווה בעזרת כלי גדול, כמיכל פלסטיק או מתכת, צריך תחילה לבטלו מלהיחשב כלי על ידי נקיבת חור בקרקעיתו בקוטר של כשמונה סנטימטרים. בנוסף לכך, עליו לחבר את הכלי הנקוב לקרקע על ידי בטון וכדומה, או על ידי הכנסתו לחפירה עמוקה בקרקע. לאחר חיבור הכלי הנקוב לקרקע, הנקב נסתם ואפשר להוסיף לאוטמו בכל חומר (רמב"ם, שו"ע רא, ז).

הטהרה והטומאה

כדי לבאר מדוע הטהרה היא במים שבקרקע, צריך לבאר תחילה את כלל עניין הטהרה והטומאה.

מצווה מהתורה שכל ענייני הקדושה בעבודת בית המקדש, וכן המגע בבשר הקורבנות, בחלה ובפירות תרומות ומעשר שני ואכילתם – יתקיימו על ידי אנשים טהורים. ככלל, הטומאה קשורה למוות, לכן הטומאה החמורה ביותר היא טומאתו של המת שנקרא "אבי אבות הטומאה". טומאה פחות חמורה היא הטומאה הנגרמת מהפרשות שיכלו להביא חיים ואבדו, כטומאת הנידה ושכבת זרע, או הפרשות שמבטאות פגיעה במערכת שמביאה חיים, כטומאת זב וזבה.

כפי חומרת הטומאה כך הוא סדר תהליך הטהרה: הנטמא ממת צריך להמתין שבעה ימים, ביום השלישי והשביעי צריך שיזו עליו ממי אפר פרה אדומה, וביום השביעי יטבול ובסיומו ייטהר. זב וזבה צריכים להמתין שבעה ימים נקיים ולטבול בלא צורך בהזאת מי אפר פרה אדומה. איש או אישה הנטמאים משכבת זרע, וכן הנוגעים בנבלת בהמה וחיה או שרץ, נטמאים עד סוף היום ונטהרים בטבילה. דיני הטהרות מרובים מאוד, וסדר שלם מתוך שישה סדרי משנה מוקדש להם, אולם כלל אחד חל על כל הטמאים, שאין טהרתם נשלמת בלא טבילה במים.

המים יסוד החיים

בטעם המצווה להיטהר במים אפשר לומר שהמים קדמו להופעת החיים, שנאמר: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" (בראשית א, א-ב). וברא אלוקים ביום הראשון את האור, כדי לתת על ידו כיוון לעולם, ועדיין היה העולם מלא ומוקף במים. ביום השני: "ויאמר אלוקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. ויעש אלוקים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע, ויהי כן" (שם ו-ז), ועדיין הייתה הארץ כולה מוצפת מים. ביום השלישי: "ויאמר אלוקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, ויהי כן. ויקרא אלוקים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים וירא אלוקים כי טוב" (שם ט-י). הרי שהמים הם היסוד שממנו התחילו החיים בעולם, והטמא שהתרחק משורש החיים חוזר וטובל כולו במים, ומתוך כך חוזר לשורש חיותו וכמו נברא מחדש ונטהר.

לאחר שנחרב בית המקדש וגלו ישראל מעל אדמתם בטלה הטהרה מישראל, אולם טהרה חשובה ומקודשת עוד נותרה לנו, והיא טהרה מטומאת נידה, מפני שטומאת נידה אינה נוגעת רק לכניסה למקדש ולאכילת טהרות אלא גם לקרבה שבין בני הזוג. אכן בזוגיות המקודשת שבין איש לאשתו נותרה תמצית הטהרה והקדושה בישראל.

מעיין ומקווה

ישנם שני סוגים של כינוסי מים בקרקע:
א) מעיין שמקורו במי תהום, היינו במים הנובעים מהקרקע.
ב) בור שבו נקווים מי הגשמים, הנקרא מקווה.

מי מעיין כשרים לטבילה גם בעת שהם זורמים, אולם מי מקווה כשרים רק ב"אשבורן", היינו בעת שהם עומדים במקומם, משום שהמים כשרים כדרך שהם מתקיימים במצבם הטבעי. מי גשמים יורדים מהשמיים, וכל עוד הם זורמים מצבם ארעי ולא קבוע, ורק כאשר ייקוו למקום אחד הם מתקיימים ואפשר להשתמש בהם. לעומת זאת, המעיין תמיד נובע וזורם, ומכיוון שכך הוא טבעו ודרך שימושו גם בעת שמימיו זורמים הוא כשר לטבילה (משנה מקוואות א, ז-ח; שו"ע רא, ב).

נהר זורם

נהר שמקורו במעיין נובע דינו כמעיין והוא כשר לטבילה גם בעוד מימיו זוחלים וזורמים. מנגד, נהר אכזב, כלומר נהר שזורם בעקבות הגשמים ולאחר מכן פוסק מלזרום, דינו כמקווה והוא כשר רק כאשר מימיו נקווים ועומדים (אשבורן).

בנהר שמקורו במעיין, אולם בימות הגשמים ולאחר הפשרת השלגים מימיו מתרבים – הולכים אחר הרוב. כאשר רוב מימיו מהמעיין הוא כשר לטבילה למרות שמימיו זורמים (זוחלים), וכאשר רוב מימיו ממי גשמים או מהפשרת שלגים (נוטפים) דינו כמקווה ובכל משך זרימתו הוא פסול לטבילה.

אומנם אפשר לטבול בנהר כזה על ידי הקפת מקום הטבילה במחיצה של מחצלת, באופן שזרימת הנהר לא תהיה ניכרת בתוך המחיצה, ואזי המים שבתוך המחיצה יהיו כשרים לטבילה (שו"ע רא, ב).

מעלת טהרתו של המעיין

למי מעיין שנקראים "מים חיים" מעלת טהרה יתרה, שכל הטמאים שבתורה יכולים להיטהר בטבילה במקווה או במעיין, חוץ מזב שיכול להיטהר במעיין בלבד, שנאמר: "וכי יטהר הזב מזובו, וספר לו שבעת ימים לטהרתו, וכיבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר" (ויקרא טו, יג; משנה מקוואות א, ח).

בנוסף לכך, מקווה כשר רק אם יש בו ארבעים סאה, ואילו מעיין כשר לטבילת כלים גם כשאין בו ארבעים סאה. ויש אומרים שגם כשר לטבילת אדם בלא ארבעים סאה (רמב"ם, ראב"ד). ויש אומרים שגם במעיין צריך שיהיו ארבעים סאה כדי שיהיה כשר לטבילת אדם (תוס', ר"ת, ר"י, ר"ש).

וזאת בנוסף לכך שמי מעיין מטהרים גם כשהם זורמים, מה שאין כן מי גשמים שמטהרים רק בעת שנקווים ואינם זורמים.

ים כשר למקווה

כל הימים, הגדולים והקטנים, כשרים לטבילת אדם וכלים. ואף שמי הים נעים ונדים מחמת הרוח שיוצרת גלים, או זורמים מחמת נהרות שנכנסים לתוכם, אין הים נפסל בכך, אלא כמו שמעיין כשר גם כאשר מימיו זוחלים מחמת טבעו, כך הים כשר כאשר מימיו זורמים או נדים מחמת טבעו (רש"י, תוס' שבת קט, א).

זחילה (נזילה) פוסלת מקווה

כפי שלמדנו, מקווה שמימיו זוחלים (זורמים) נפסל מלשמש מקווה. לפיכך, יש להקפיד שלא תהיה נזילה מהמקווה. שכן בזמן שיש נזילה, למרות שעדיין יש במקווה ארבעים סאה, מכיוון שבעקבות הנזילה יתמעט מארבעים סאה, כבר עכשיו המקווה פסול.

כתבו הראשונים שרק זחילה ניכרת פוסלת את המקווה, אבל זחילה שאינה ניכרת אינה פוסלת, שאם לא נאמר כך אין לך מקווה כשר, שהמים מחלחלים לארץ ונבלעים מעט מעט (אשכול, רשב"א, רבינו ירוחם, מאירי ותשב"ץ).

מהי זחילה ניכרת

השאלה מהי זחילה ניכרת? לדעת רוב הפוסקים רק זחילה שיוצרת תנועה במים פוסלת את המקווה (שואל ומשיב תנינא ח"ד קעח; מהרש"ם ג, שסז; שע; דברי מלכיאל ג, סד; מרחשת א, לט, א, חזו"א). משמע שלדעתם, כל זמן שהזחילה אינה יוצרת תנועה במים, גם אם היא ניכרת מבחוץ כנזילה אינה פוסלת. וכך כתבו מהרש"ם ג, שסז; ועין יצחק כב. אולם מרן הרב קוק סובר שכאשר הנזילה ניכרת על דפנותיו החיצוניות של המקווה היא פוסלת אותו (דעת כהן קג).

ויש מחמירים אפילו בנזילה שנספגת בקרקע ואינה ניכרת מבחוץ. לדעתם ההיכר הוא מכך שהמקווה מתמעט בכמות של נזילה רצופה, אבל נזילה בכמות של טפטוף אינה פוסלת (שו"ת בית שלמה ב, פב; אמרי יושר א, קכז).

אימתי התמעטות מי המקווה אינה פוסלת

לכל הדעות אם בדקו את המקווה ומצאו שאין בו סדק, אין לחוש לירידה קלה במפלס המים שניכרת רק כעבור שעות רבות (שיורי ברכה רא, ד; דרכי תשובה רפב; דברי מלכיאל ג, סד). וכפי שכתב בספר 'בעי חיי' סימן קצח (לבעל כנה"ג): "אם המקווה נבדק יפה יפה ולא נמצא בו סדק קטון וגדול כלל ועיקר, והמים שבתוך האשבורן (הבריכה) הם שקטים ושאננים ואינם מתעוררים ומתנועעים לצאת אלא שמאליהם מתמעטים והולכים, או יהיה מחמת שנבלעין בקרקע או יהיה שמחמת חמימות המרחץ הם מתמעטים לאט לאט, ואין זחילתן ניכרת… כשר לטבול בו לכתחילה אליבא דכולי עלמא, ואף שהולכין ומתמעטין המים בכל יום כשניים ושלושה אצבעות".

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן