בזכות היותם מאוחדים יכלו בני ישראל לקבל את התורה • מותר לעשות פסלים של חיות כגון אריה, פיל וצבי • באשכנז נהגו ליצור צורות של אריות, כדי לבטא בכך את מלכות ה' • בעקבות פסיקת גדולי רבני ספרד, בטל המנהג להציב פסלי אריות בבתי כנסת של יוצאי ספרד • בבחירת בית הכנסת יש להתחשב בכלל השיקולים. מעלת 'ברוב עם' היא רק אחת מהם
בפסוק שמקדים את מעמד הר סיני ומבטא את ההכנה לקראתו נאמר: "וייסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר וייחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, ב). אמרו חכמים (מכילתא דרשב"י שם) שברפידים חטאו והיו בני מצה ומריבה, אולם בבואם להר סיני חזרו בתשובה. מכך למדנו "כמה הוא כוחה של תשובה, שבשעה קלה שעשו ישראל תשובה – מיד נתקבלו". עיקר תשובתם שבכל החניות והמסעות הייתה ביניהם מחלוקת, ואילו כאן נאמר 'וייחן', לשון יחיד – "כאיש אחד בלב אחד", "כדי שיאהבו זה את זה ויקבלו את התורה", שנאמר: "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה" (שם יט, ח).
אומנם ההסכמה לקבל את התורה לא הייתה שלמה, וכפי שאמרו חכמים: "בפיהם אמרו נעשה ונשמע, וליבם היה מכוון לעבודת כוכבים" (שמות רבה מב, ח). עוד אמרו: "כשהיו ישראל עומדין על הר סיני, ביקשו לגנוב דעת העליונה… שנאמר: (תהילים עח, לו-לח) 'ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, וליבם לא נכון עימו ולא נאמנו בבריתו', אף על פי כן: 'והוא רחום יכפר עוון'" (תוספתא בבא קמא ז, ג).
אם כן בזכות מה ניתנה להם התורה, ואף לאחר שחטאו בעגל נתכפר עוונם? בזכות היותה של קבלת התורה באחדות, שמה שמחסירים אלו משלימים אלו, הערכים שחסרים בימין משלימים בשמאל, והערכים שחסרים בשמאל משלימים בימין. וכיוון שביחד היו שלמים, יכלו לקבל את התורה ולהתחיל את המסע הגדול של הבאת דבר ה' וברכתו לעולם.
האם מותר לפסל פסלי אריות
שאלה: האם מותר לפסל פסלים של אריות כדי לקשט בהם את הגינה, או כמו שעשתה עיריית ירושלים, שקבעה פסלי אריות בכל העיר?
כמו כן, האם מותר להטביע צורות של אריות על ארון הקודש או הפרוכת? והאם מותר לצייר אותם, כפי שנעשה לדוגמה על השער של 'פניני הלכה'?
תשובה: אומנם יש אומרים שאסור לעשות פסלים של כל חיה ועוף, ורק לציירם מותר (תוס' יומא נד, א-ב, 'כרובים'; מהר"ם מרוטנבורג). ומקורם מהפסוק: "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל… תבנית כל בהמה… תבנית כל ציפור כנף… תבנית כל רומש באדמה" (דברים ד, טז-יח).
אולם לדעת שאר הראשונים והאחרונים אין בכך איסור, כי מה שאסרה התורה היא לעשות צורות אלה כדי לעובדן בעבודה זרה. וכן נפסק למעשה שמותר לעשות פסלים של חיות כגון אריה, פיל וצבי; ובהמות כגון שור; וציפורים כגון יונה ונשר; וכן דגים, עצים, צמחים וכל אשר בטבע. ורק כאשר ישנם אנשים שעובדים לצורות הללו, אסור לעשותן בעבורם (שולחן ערוך יורה דעה קמא, ו). לפיכך אין בעיה בפסלי האריות שעיריית ירושלים הניחה בכל רחבי העיר. אומנם פסל של אדם עם כל איבריו או של גרמי שמיים אסרה התורה לעשות, גם כשהוא נעשה לנוי (שולחן ערוך יורה דעה קמא, ד).
מנהג קדום באשכנז להניח פסלי אריות וחיות בבתי כנסת
מכיוון שאין איסור בעשיית פסלים של חיות, נהגו באשכנז, עוד לפני כתשע מאות שנה, לעטר את בתי הכנסת בפסלים או בעבודות אריגה של חיות, עופות ונחשים, כדי לבטא את שירת החיות והציפורים לה', וכן כדי לייפות ולפאר את בית הכנסת. בעיקר נהגו לעשות צורות של אריות, כדי לבטא בכך את מלכות ה', שאף האריה, שהוא מלך החיות, נותן כבוד לבוראו, למלך מלכי המלכים הקב"ה. והרי זה כמו ה"כרובים מעשה חושב" שארגו על היריעות שבמשכן, שמצד אחד היה פרצוף אריה (שמות כו, א, ורש"י; מחנה חיים יו"ד ב, כט). ויש בזה גם רמז לדברי המשנה "הוי… גיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים" (אבות ה, כ; היכל יצחק או"ח יא).
והיו שנהגו להניח פסלי אריות מצידי ארון הקודש או מעליו, וביניהם צורת לוחות הברית לכבוד התורה.
הטוענים כנגד המנהג
מנגד רבים ביקרו את מנהגם, ואף שלדעת רוב ככל הפוסקים אין איסור לעשות פסל של חיה ועוף, לדעתם בבית הכנסת יש להחמיר כדעת היחידים האוסרים זאת, ובפרט לגבי צורת אריה, שהיא צורת מזל חודש אב וצורת אחת מחיות המרכבה, ויש איסור לעשות צורות של מלאכים ומשרתים המשמשים במרום (ראו שולחן ערוך יורה דעה קמא, ד). ועוד, שאם הפסלים או הציורים של האריות ניצבים כנגד המתפללים, הרי שהמתפללים נראים כמשתחווים להם. ועוד, שהפסלים או הציורים עלולים להסיח את דעת המתפללים, שיסתכלו בהם במקום להתרכז בתפילה.
בארצות האסלאם הייתה בעיה נוספת, שכן בהשראת היהדות המוסלמים נלחמו בעבודה זרה ובכל סוגי הפסלים, והיה חשש שאם יהודים יעמידו בבתי הכנסת פסלים של חיות, יבזו המוסלמים את היהודים על שאינם נזהרים בעבודה זרה, ואולי אף יבואו לנתץ את הפסלים ולפגוע בבית הכנסת בתואנה שבאו לבער עבודה זרה.
המנהג בימינו
למעשה, בעקבות פסיקת גדולי רבני ספרד, כבר לפני יותר מארבע מאות שנה בטל המנהג להציב פסלי אריות בבתי כנסת של יוצאי ספרד. ואף מתבליטים ורקמה של צורת אריות על הפרוכת נמנעים רבים מיוצאי ספרד.
גם באשכנז המנהג להציב פסלים של אריות התמעט מאוד, אולם בהסכמת גדולי הרבנים נהגו לעטר את ארון הקודש בתבליטי אריות שרק צידם האחד נראה (פרופיל), ופעמים רבות הניחו בין האריות צורה של לוחות הברית. וכן נהגו לעטר את הפרוכת ברקמה של אריות. וביארו שכאשר צורת האריות מהצד חסרה, אזי גם הראשונים המעטים שהחמירו בפסל – יסכימו שאין בדבר איסור. וגם אין שום חשש שהרואים יחשבו שהציבור עובד להם, שהרי אין מי שרגיל להשתחוות לתמונת אריות. וגם אין לחשוש שצורות אלו יסיחו את דעת המתפללים, הואיל ונקבעו לכבוד שמיים, והציבור רגיל בהן.
האם עדיף מניינים מרובי מתפללים
שאלה: לכבוד הרב, אנו מעריכים מאוד את הפצת התורה הגדולה ומתפעלים ממנה ומהחידושים המרעננים מדי שבוע בדבריך במדור 'רביבים'. עם זאת הצטערנו לקרוא בגיליון 'בשבע' פר' 'בא' את המלצתך להעדיף בית כנסת שמתפלליו מרובים, משום 'ברוב עם הדרת מלך', על פני בית כנסת שמתפלליו מועטים.
כנגד זה יש לטעון כמה טענות: א. ישנם יהודים רבים בארצנו ההולכים ומתקדמים לקראת שיבה טובה ב"ה, המתקשים לכתת רגליהם לבתי כנסת הרחוקים מהם. ואפשר שמצוות 'והדרת פני זקן' אינה פחות חשובה מ'ברוב עם הדרת מלך'. ב. ייתכן שגם בריבוי בתי כנסת יש צד של תוספת הדרת מלך, ומאפשר לרבים יותר לקחת חלק בתפילות. ג. בבתי כנסת גדולים יש אומנם ממד של 'ברוב עם', במיוחד בשעת שירה בציבור… אך עיקר התפילה – עמידה אישית לפני ה', ודווקא בציבור גדול פעמים רבות יש רעש משיחות חול וממשחקי הילדים. בכך יש יתרון לבית כנסת קטן, שבו אפשר להתפלל בשקט ובריכוז.
אנחנו, ורבים כמונו, עושים מאמצים כדי שיצטרפו אלינו גם חבורת מתפללים צעירים, על מנת שנוכל להמשיך ולהתפלל בבית מקדש מעט שלנו, ואנו חוששים שההלכה המעדיפה 'ברוב עם' תפגע במאמצים שלנו לקיים את המניין בבית הכנסת.
נשמח אם תמצא דרך להצביע גם על המעלות שיש בתפילה בבתי הכנסת הוותיקים בכיבוד המתפללים שם ובהמשך מסורת התפילה בהם.
יש לשקלל את כל המעלות יחד
תשובה: בבחירת בית הכנסת יש להתחשב בכלל השיקולים, ומעלת 'ברוב עם' היא רק אחת מהם. אסכם בקצרה את השיקולים העיקריים לבחירת בית כנסת (ראו פניני הלכה תפילה ג, ד):
א) בית הכנסת שבו יוכל המתפלל לכוון יותר – עדיף.
ב) מקום שבו לומדים תורה עדיף על מקום שבו רק מתפללים.
ג) החשוב ביותר מבחינה זו, שיתקיימו בו שיעורי תורה שמתאימים למתפלל.
ד) מקום שבו מתפללים בנוסח אבות עדיף.
ה) מקום שבו מכבדים יותר את התפילה בשתיקה ובמניעת פטפוט עדיף.
ו) מקום שבו יש יותר מתפללים עדיף.
כל זה כאשר ניתן לבחור, אבל אם יש שם בית כנסת אחד, או אדם מבוגר שמתקשה ללכת לבית כנסת רחוק, ילך לבית הכנסת שיכול ללכת אליו, שהעיקר להתפלל במניין.
להוסיף שיעורי תורה עם התפילות
לגבי השאלה כיצד להחזיק בית כנסת שמתפלליו מתמעטים, ניתן אולי להציע שיקבעו שם שיעורים לפני התפילות ואחריהן. וטוב שהלימוד הצמוד לתפילה יהיה מתאים בתכנים ובסגנון גם לצעירים וגם לנשים שישבו בעזרת הנשים. בזכות כך יבואו עוד אנשים לבית הכנסת, והמניין יתבסס באיכות ובכמות. כדאי גם לעשות קידוש לאחר תפילת מוסף, ולהגיש למתפללים וללומדים כיבוד קל, וכן לערוך סעודה שלישית קלה, ובכך ישלבו עם הלימוד גם עונג של שבת של מיני מטעמים.
בכל אופן, על ידי הוספת שיעורי תורה יזכו להוסיף במצוות תלמוד תורה ששקולה כנגד כל המצוות, שעיקר קיומה לכלל הציבור העוסקים ביישובו של עולם הוא בשבת. וכפי שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). עוד אמרו חכמים (תנא דבי אליהו רבה א): "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, לא כך כתבתי לכם בתורתי: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה' (יהושע א, ח), אף על פי שאתם עושים מלאכה כל שישה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה".
כדי שהלימוד יהיה מתאים ומועיל לציבור הרחב, ראוי שהלימוד הצמוד לתפילות יהיה בעיקר בענייני הלכה, אמונה ומוסר. מעבר לכך אפשר להוסיף עוד שיעורי עיון בגמרא ובספרים נוספים.
