חיילי צה"ל מקיימים שתי מצוות גדולות: הצלת ישראל ויישוב הארץ • בעת מלחמה צריכים החיילים להיות מוכנים להיכנס אף למצב שסכנתו מרובה מהצלתו • המצווה לכבוש את הארץ וממילא גם להגן עליה דוחה פיקוח נפש של יחידים • איסור רצח הוא איסור מוחלט • אם יציבו רשעים לאדם שתי אפשרויות: או שתהרוג את פלוני או שנהרוג אותך – ייהרג ואל יעבור ויהרוג אדם אחר
בעת הזאת שחיילינו הגיבורים מסכנים עצמם בשדות הקרב למען הצלת העם והמדינה, ראוי לחזור ולהדגיש את גודל קדושת המצווה שהם מקיימים בגופם. שתי מצוות גדולות מקיימים החיילים, וכל אחת מהן מצווה כללית ששקולה כנגד כל המצוות: הראשונה היא הצלת ישראל, והשנייה היא יישוב הארץ.
הצלת ישראל: נצטווינו שאם נראה אחד מבני עמנו בסכנה ניחלץ לעזרתו, שנאמר: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז), ולשם כך צריך אדם להיות מוכן להיכנס לסיכון מסוים. קל וחומר כאשר כלל ישראל נמצא בסכנה, שחובה להיחלץ להצלת ישראל. וכבר אמרו חכמים במשנה: "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין ד, ה), ואם כן השותף בקיומו של העם כולו על אחת כמה וכמה שהוא ממש מקיים עולם מלא. וזוהי מלחמת מצווה מובהקת (רמב"ם הלכות מלכים ה, א).
הגנת הארץ: נצטווינו לרשת את הארץ וליישבה, היינו שהארץ תהיה בריבונות של ישראל ותיושב ביהודים לכל מלוא אורכה ורוחבה. ומצווה זו שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה פרשה נג).
מצוות אלו דוחות פיקוח נפש של יחידים
אומנם לצורך הצלת יחידים מישראל אין מצווה להיכנס לסכנה שרוב הסיכויים שהבא להציל ייהרג בה. אולם בעת מלחמה, כשיש הכרח לסכן חיילים כדי לנצח במערכה, צריכים החיילים להיות מוכנים להיכנס אף למצב שסכנתו מרובה מהצלתו. וכפי שכתב מרן הרב קוק שהכלל של "וחי בהם", שממנו למדנו שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה, אינו חל בעת מלחמה, מפני שהלכות הציבור שונות מהלכות היחיד, ולצורך קיום הציבור צריכים היחידים להיות מוכנים להיכנס לסכנה (משפט כהן קמג). על פי זה כתב בשו"ת ציץ אליעזר (יג, ק), שגם הכלל של "חייך קודמים לחיי חברך" אינו חל במלחמה, "אלא כל אנשי המלחמה כאיש אחד מחויבים למסור כל אחד ואחד את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו. וגם זה נכלל בכללי הלכות ציבור, ובגדר הנהגת המדינה ותקנתה".
וכן המצווה לכבוש את הארץ וממילא גם להגן עליה דוחה פיקוח נפש של יחידים, שכן לא התכוונה התורה שנסמוך על הנס, ומכיוון שבכל מלחמה ישנם הרוגים, הרי שמצוות כיבוש הארץ מחייבת אותנו לסכן נפשות בעבורה (מנחת חינוך תכה, תרד; משפט כהן, עמ' שכז). קל וחומר שמצווה להילחם כדי להגן על חבלי הארץ שכבר נמצאים ברשותנו.
שפיכות דמים – ייהרג ואל יעבור
מהמצווה הכללית נמשיך למצווה הפרטית למסור את הנפש כדי שלא לעבור על אחת משלוש עבירות החמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. נעסוק הפעם בשפיכות דמים. אם יציבו רשעים לאדם שתי אפשרויות: או שתהרוג את פלוני או שנהרוג אותך – ייהרג ואל יעבור ויהרוג אדם אחר.
וכן מסופר על אדם שבא לרבה, ראש ישיבת פומפדיתא, והציב בפניו שאלה חמורה: אדון העיר צווה עליי להרוג את פלוני, ואם לא אעשה כן יהרוג אותי, האם מותר לי להורגו כדי להציל את נפשי? השיב רבה: תיהרג ואל תהרוג, כי מי אמר שהדם שלך אדום יותר, אולי דמו של אותו אדם אדום יותר?! ("מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי", סנהדרין עד, א).
כאשר נראה שחייו עדיפים על חיי חברו
גם כאשר נראה לאדם "שדמו אדום מדם חברו", כלומר שחייו עדיפים על חיי חברו, מפני שהוא צעיר ובריא ואומרים לו להרוג זקן שכבר אינו מכיר את הסובבים אותו, גם במקרה הזה ייהרג ולא יהרוג אותו. וזאת משום שסברת "מאי חזית דדמך סומק טפי" אינה הסיבה לכך שאדם צריך למסור עצמו להריגה ולא להרוג את חברו, אלא רק הטעמת סברתו של הדין. והדין עצמו נובע מכך שאיסור רצח הוא מוחלט, ולכן בשום אופן אין אדם יכול להציל את עצמו על ידי רצח חברו (משפט כהן קמג, עמ' שטו).
תסגיר את חברך או נהרוג אותך
גם כאשר אין תובעים ממנו להרוג אדם בידיו אלא לגרום למותו – ייהרג ולא יעבור. כגון שתבעו ממנו למסור אדם לפושעים או לאויבים או להראות להם היכן הוא מתחבא כדי שהם יהרגוהו – ייהרג ולא ימסור. וזאת משום שגם על דברים הגורמים לשפיכות דמים (אביזרייהו) – ייהרג ואל יעבור (רז"ה, נמוק"י, רמב"ן, החינוך רצו).
וכן אם תבעו ממנו לתת נשק כדי שהם יהרגו בו אדם, ובלא זאת לא יוכלו להורגו – ייהרג ולא ימסור את הנשק (ריטב"א, רדב"ז ד, צב). וכן אם תבעו ממנו להשליך אדם לפני חיית טרף ולגרום בכך למותו – ייהרג ולא ישליך (מנחת חינוך רצו, כה). וכן אם תבעו ממנו להעיד עדות שקר כדי להוציא אדם להורג – ייהרג ואל יעיד עדות שקר (חתם סופר כתובות יט, א).
תבעו מקבוצה להסגיר אחד מהם כדי להורגו
תבעו מקבוצה של אנשים להסגיר אחד מהם כדי להורגו ולא משנה את מי, תוך איום שאם לא יסגירו אחד מהם יהרגו את כולם – ייהרגו כולם ואל ייתנו להם אחד להריגה (תוספתא תרומות ז, כג). וזאת משום שאיסור רצח הוא איסור מוחלט, וגם בשביל להציל רבים אסור לעבור על איסור רצח. יש מתירים להם להטיל גורל את מי להסגיר (תפארת למשה, יורה דעה קנז). ויש אוסרים להטיל גורל את מי להסגיר, מפני שרק על פי רוח הקודש מותר להשתמש בגורל (חדרי דעה קנז, נחל יצחק חושן משפט פז, ג).
כתב המאירי שאם תבעו למסור אחד להריגה ואם לא יהרגו את כולם, ויש שם אדם טריפה, היינו מי שנפגע באחד מאבריו באופן שחזקה שימות בקרוב ולכל המאוחר בתוך שנה, מותר למסור אותו כדי להציל את השאר (הובא בשיירי כנה"ג הגהות ב"י קנז, לו. אבל להורגו בידיים אסור – דגל ראובן, ציץ אליעזר ט, יז).
המוסר נפשו להציל את חבריו נקרא קדוש
כאשר גויים תובעים אחד להריגה ואם לא יהרגו את כולם, רשאי אחד מהם להתנדב למסור את נפשו כדי להציל את חבריו, וכעין מסירות נפשם של הרוגי לוד. בת השליט הרומאי נמצאה הרוגה, וגזרו על יהודי לוד שאם לא יסגירו את הרוצח יהרגו את כולם. התנדבו לוליינוס ופפוס ואמרו אנחנו הרגנו אותה, ויצאו הם להורג והצילו את כל אחיהם (רש"י לבבא בתרא י, ב). ואמרו חכמים על הרוגי לוד: "הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתם" (פסחים נ, א).
מותר להסגיר אדם כשבע בן בכרי
אם התביעה היא להסגיר להריגה אדם מסוים כשבע בן בכרי, ואם לא – יהרגו את כולם, יסגירו אותו ואל ייהרגו (ירושלמי תרומות ח, ד). שבע בן בכרי היה איש בליעל שהמריד את ישראל נגד המלך דוד, וכאשר יואב שר הצבא השיב מלחמה נגדו, ברח לעיר אבל בית מעכה והתבצר בה. יואב החל במצור על העיר, במגמה להחריבה ולהרוג את יושביה שסייעו למרד. "ותקרא אישה חכמה מן העיר: שמעו שמעו! אמרו נא אל יואב, קרב עד הנה ואדברה אליך! ויקרב אליה ותאמר האישה: האתה יואב? ויאמר: אני. ותאמר לו: שמע דברי אמתך. ויאמר: שומע אנוכי. ותאמר… אנוכי שלומי אמוני ישראל, אתה מבקש להמית עיר ואם בישראל, למה תבלע נחלת ה'!? ויען יואב ויאמר: חלילה חלילה לי אם אבלע ואם אשחית. לא כן הדבר, כי איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו נשא ידו במלך בדוד, תנו אותו לבדו ואלכה מעל העיר. ותאמר האישה אל יואב: הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה. ותבוא האישה אל כל העם בחוכמתה, ויכרתו את ראש שבע בן בכרי, וישליכו אל יואב. ויתקע בשופר ויפוצו מעל העיר איש לאוהליו, ויואב שב ירושלים אל המלך" (שמואל ב' כ, טז-כב).
כאשר הגויים תובעים אדם מסוים שאינו חייב מיתה
לדעת רבי יוחנן, גם אם זה שהגויים תובעים להסגיר אינו חייב מיתה, מכיוון שבעטיו הגויים באים על כל החבורה, הם רשאים להסגירו כדי להינצל. מנגד, לדעת ריש לקיש, רק אם זה שהם מבקשים חייב מיתה כשבע בן בכרי, מסגירים אותו. אבל אם אינו חייב מיתה, אסור להסגירו ולגרום בכך להריגתו כדי להציל את נפשם. נחלקו הפוסקים בשאלה כמי הלכה.
המעשה בעולא בן קושב וגילוי אליהו
מסופר בירושלמי (תרומות ח, ד) על עולא בן קושב שברח מהמלכות והתחבא בלוד סמוך לרבי יהושע בן לוי. הקיפו הרומאים את לוד, ואיימו שאם לא יסגירו אותו יחריבו את העיר. הלך רבי יהושע בן לוי לעולא בן קושב ושכנע אותו להסגיר את עצמו.
עד אז היה אליהו הנביא רגיל להתגלות בתדירות לרבי יהושע בן לוי ומאז הפסיק להתגלות. צם רבי יהושע בן לוי כמה צומות כדי שיחזור אליהו להתגלות אליו. התגלה אליו אליהו הנביא וטען כלפיו: "וכי אני מתגלה למוסרים?!" השיב רבי יהושע בן לוי: והלוא עשיתי כהלכה, שכן אם מבקשים אדם מסוים, יש להסגירו. השיב אליהו הנביא: אבל אין זו משנת חסידים.
יש אומרים שהלכה כרבי יוחנן, שמותר להסגיר את זה שהגויים תובעים למרות שאינו חייב מיתה מצד הדין, וכפי שנהג רבי יהושע בן לוי (ר"ן, ריטב"א ועוד). ויש אומרים שהלכה כריש לקיש, ואת עולא בן קושב היה מותר להסגיר כי היה חייב מיתה למלכות (רמב"ם טז).
