רביבים

מקומו הראוי של היין והלקח מיציאת מצרים

revivim1040 - מקומו הראוי של היין והלקח מיציאת מצרים

יין יכול להיות גורם שלילי כאשר הוא בא בפני עצמו, וגורם חיובי כאשר הוא מצטרף כתוספת שמחה לעמל החיים הרגיל, המסומל במצה ובלחם • בליל הסדר ובשבת אנו מקפידים לכסות את החלה והמצות בעת הרמת כוס היין, כדי שלא ייראה שאנחנו מעדיפים את שתייתו על פניהן ובאים לידי הוללות • הלקח מיציאת ישראל ברכוש גדול ממצרים לימים אלו: כדי לבטא את ערכי התורה במדינה אנו צריכים להעמיד גם מדענים וכלכלנים בני תורה

לכאורה יש לשאול, מדוע היה חשוב שבני ישראל יצאו ברכוש גדול? אלא שחירות אמיתית תלויה גם בעצמאות כלכלית, שמאפשרת להוציא לפועל כל יוזמה ברוכה. וכן בימינו, כדי שעם ישראל יוכל למלא את ייעודו לבשר לעולם את הטובה והברכה שבהליכה בדרכי האמונה והתורה, עליו לבנות מדינה משגשגת מבחינת כלכלית ומדעית

שאלה: מדוע מקפידים לכסות את החלות או המצות בשעת הקידוש? לפי מה שלמדתי זה כדי שהפת לא תתבייש כשתראה שמקדשים על היין במקום עליה למרות שיש לה דין קדימה (משנה ברורה רעא, מא).

כמו כן בליל הסדר, למרות שצריך שהמצה תיראה בכל משך אמירת ההגדה, כאשר מגביהים את כוס היין באמירת הפרקים "והיא שעמדה", "לפיכך אנחנו חייבים להודות" ובברכת הגאולה שלפני שתיית הכוס השנייה, נוהגים לכסות את המצות כדי שלא לפגוע בכבוד המצה, שלא תתבייש כשאומרים פרקים אלו על כוס היין ולא עליה (משנה ברורה תעג, עח). האם הלחם או המצה אכן נעלבים?

הלחם והמצה מבטאים את העיסוק ביישובו של עולם

תשובה: הלחם מבטא את מזונו ופרנסתו של האדם. לכן בברכת הלחם או המצה פוטרים את כל המאכלים של הסעודה, כי לחם הוא שם כללי לכל המזון. ואף הפרנסה ככלל נקראת "לחם", וכפי שנאמר על יוסף שפרנס את משפחתו: "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף" (בראשית מז, טו). וכן מקובל לומר על אדם שמפרנס את ילדיו ודואג לכל מחסורם, שהוא עובד כדי להביא לחם לבני משפחתו. וכן בבית המקדש, שולחן לחם הפנים היה כנגד הקדושה שבכל העבודות שעבדו ישראל לצורך פרנסתם ולצורך יישובו של עולם.

הטוב והרע שביין

לעומת זאת, היין מבטא את השחרור והשמחה, שעל ידי היין האדם יכול להשתחרר מעול עבודתו ומהמתח שמלווה את חייו ולשמוח שמחה יתרה. אולם שלא כמו הלחם, שהוא הכרחי ולכן כעיקרון הוא טוב, שתיית היין יכולה להיות טובה או רעה. כשהיין מצטרף ללחם, להוסיף שמחה לעיסוק החשוב בפרנסת משפחתו וביישובו של עולם – הוא מרומם ומעשיר. אבל כשהוא על חשבון העיסוק ביישובו של עולם, הוא רע. וכפי שאמרו חכמים: "יש שותה יין וטוב לו, יש שותה יין ורע לו. תלמיד חכם שותה וטוב לו, עם הארץ שותה ורע לו" (ירושלמי מעשר שני ד, ו). כי אצל תלמיד חכם שתיית היין מצטרפת לכל המעשים הטובים, ואזי היא מעצימה את הטוב. אולם כאשר שותים כדי להתהולל ולהתפרק מאחריות, אזי השתייה מסוכנת מאוד ויכולה להרוס את החיים. וכפי שקרה לנח, צדיק יסוד עולם, שהשתכר והתבזה וירד מגדולתו. וכפי שקרה ללוט אחיינו של אברהם. וכן מצינו בדברי חכמים אזהרות רבות, שהיין עלול לעשות את האדם רש ושומם, ולהביאו לידי עוון (עי' סנהדרין ע, א; ויקרא רבה יב, ה).

שתיית היין לשם מצווה

כאשר היין מצטרף לערכים המקודשים, שהם דוגמת הלחם, הוא מוסיף שמחה ועומק ויש בו מצווה. ועל כן תיקנו חכמים לברך על כוס יין בכל אירוע חשוב שיש לו ערך רוחני, כדי שהשמחה הרוחנית תבוא לידי ביטוי גם בשמחה הממשית שאדם חש בגופו. כך תיקנו כוס יין לקידוש של שבת וחג, להבדלה, לאירוסין, לנישואין, לברית מילה ולפדיון הבן. ואף לאחר שאדם סועד בחבורה והוא מודה לה' בברכת המזון, תיקנו שיזמן על כוס יין, כדי שהאכילה וההודאה הנמשכת ממנה תהיה בשמחה. ובליל הסדר תיקנו לשתות ארבע כוסות, כדי לשמוח בכך שה' בחר בנו מכל העמים והוציאנו ממצרים לתת לנו את התורה ואת הארץ כדי שנביא את ברכתו לעולם. ומטעם זה מצווה לשמוח בשתיית יין בכל ימי החג וחול המועד.

אולם הכלל הוא ששתיית היין צריכה להצטרף לעניין החשוב והעיקרי, כתוספת שבאה לאחר הלחם או המצה. כיוון שמקבלים את קדושת השבת והחג, שהוא עניין חשוב כלחם, שכן השבת נועדה לעיסוק בתורה – מקדשים על היין. כיוון שמתחתנים ומקימים משפחה, שהוא עניין חשוב כלחם – שמחים ביין. כיוון שנכנסים לבריתו של אברהם אבינו, שהוא עניין חשוב ויסודי כלחם – שמחים ביין. אבל כאשר אדם הופך את היין לעיקר הוא עלול להתמכר לשתייתו, לזנוח את עבודתו, להפוך לאלכוהוליסט ולמחוק את אישיותו.

לכן עלינו להדגיש את הכבוד הנדרש ללחם על פני היין, וכל אימת שאנו צריכים להקדים את היין, כגון בקידוש שלקראת הסעודה, הורו הפוסקים להסתיר את הלחם, כדי שלא ייראה כאילו אנו מכבדים את היין יותר מהלחם. אלא להפך, אנו מקדשים על היין כדי להעניק תוספת שמחה ומשמעות לאכילת המצה בפסח, או הלחם בשבתות ובחגים.

ויצאו ברכוש גדול

חשוב לשים לב להדגשת התורה שיציאת מצרים הייתה ברכוש גדול. עוד בברית בין הבתרים נאמר לאברהם אבינו (בראשית טו, יג-יד): "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". לפני יציאת מצרים אמר ה' למשה רבנו (שמות יא, ב): "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב". אמרו חכמים (ברכות ט, א): "אמר לו הקב"ה למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל: בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק (אברהם אבינו): 'ועבדום ועינו אותם' – קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' – לא קיים בהם". אולם ישראל היו שקועים כל כך בצרת שעבודם עד שהשיבו למשה רבנו: "הלוואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם: מוציאים אותך למחר מבית האסורים ונותנים לך ממון הרבה, ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום". אולם אחר הכול, בני ישראל שמעו למשה, שנאמר (שמות יב, לה-לו): "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום וינצלו את מצרים".

לכאורה יש לשאול, מדוע היה חשוב שבני ישראל יצאו ברכוש גדול? אלא שחירות אמיתית תלויה גם בעצמאות כלכלית, שמאפשרת להוציא לפועל כל יוזמה ברוכה. וכן מצינו בברכות שבתורה, שמדגישות גם את הברכה הכלכלית, מפני שהיא המאפשרת חירות ויכולת לפעול לתיקון העולם. וכן בימינו, כדי שעם ישראל יוכל למלא את ייעודו לבשר לעולם את הטובה והברכה שבהליכה בדרכי האמונה והתורה, עליו לבנות מדינה משגשגת מבחינת כלכלית ומדעית, ומתוך כך יוכל להוסיף ברכה לכל משפחות האדמה.

חשיבות הכלכלה והמדע כלקח מהמחלוקת הציבורית

כמדומה שאחד הלקחים מהמחלוקת הגדולה סביב הרפורמה הנדרשת במערכת המשפט, שהמנהיגות הנבחרת לכנסת אינה בעלת הכוח היחיד בעם. המנהיגות מורכבת מעוד חלקים, ומהם בעלי הכוח הכלכלי והמדעי. וכאשר אחוז ניכר מהמנהיגות הכלכלית והמדעית של מדינת ישראל מתנגד לשינויים הנדרשים, קשה מאוד לבצעם.

זה עניין מהותי: בלא הכלכלה והמדע אי אפשר לבטא את ערכי התורה. גם בבית המקדש – בקודש הקודשים שביטא את האמונה ואת הברית שבין ה' לישראל הייתה התורה, ואילו בקודש נצטווינו להניח את שולחן לחם הפנים כנגד הכלכלה והפרנסה, ואת המנורה כנגד המדע. וקודש הקודשים אינו יכול להתקיים בלא הקודש. וכפי שכבר אמרו חכמים (אבות ג, יז): "אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח".

כדי להמשיך להתקדם עלינו להעצים את הלימוד בתורה ובמדע כאחד, לעודד את הצעירים לפתח את כישרונותיהם, כל אחד לפי המתאים לו, באופן שכל המתאימים לעיסוק במדע, ביזמות ובכלכלה יפתחו את כישרונותיהם לתפארת התורה, העם והארץ.

גם תלמידי חכמים צריכים להבין בכלכלה ובמדע

יתרה מזו, לא רק כלכלנים ומדענים צריך להצמיח, אלא אף תלמידי החכמים צריכים להבין בכלכלה ובמדע, שכן כל החוכמות מאת ה'. וכפי שתיקנו חכמים לברך ברכה אף על חכם גדול מחכמי אומות העולם: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן מחוכמתו לבשר ודם" (ברכות נח, א), ומכאן שגם המדעים הם "חוכמתו". וכן אמרו חכמים (שבת עה, א): "כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב – עליו הכתוב אומר (ישעיהו ה, יב): 'ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו'". וכן אמר הגאון מווילנא: "כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי חוכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחוכמת התורה, כי התורה והחוכמה נצמדים יחד".

בתפילת "השיבה שופטנו כבראשונה" אנו מתפללים על הקמת הסנהדרין. אולם האם אפשר להקים כיום סנהדרין? אמרו חכמים שבסנהדרין צריכים לשבת רבנים שחכמים בחוכמות השונות ובשבעים לשון (עי' סנהדרין יז, א). האם אפשר שישבו בסנהדרין רבנים שלא רק שאינם מכירים את החוכמות והשפות השונות, אלא אף אומרים שאסור ללמוד מדע ושפות?!

הגרעינים התורניים

תפקידם האמיתי של הגרעינים התורניים הוא להאיר את תורתה של ארץ ישראל, להעצים את בתי הספר בתורה ובמדע כאחד, כדי שבוגריהם יוכלו לפתח את מלוא כשרונם בכל תחומי החיים, בתורה, במדע ובעבודה, בצבא ובחברה. זה לא אומר שלא צריכים לפעמים לעסוק בסלי מזון לנצרכים, אבל העיקר הוא להעצים את החינוך לתורה ולמדע, ולחנך את המבוגרים לחריצות, עד שלא יצטרכו סלי מזון.

לימוד התורה בשבת ובחג

כדי שנוכל להעצים את המדע והעבודה, חובה עלינו להתרגל להקדיש את השבתות והחגים ללימוד תורה. שכן זה הקטרוג הגדול על העיסוק ביישוב הארץ, שהוא גורם לביטול תורה. השיב הקב"ה לתורה ואמר: "יש לי בן זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור אורח חיים רצ).

הצטרפו לקבלת רביבים

הרשמה לניוזלטר שלנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד ברביבים

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן