כפייה דתית ומדינת הלכה

ההתנגדות של היהדות לכפייה דתית היא עקרונית, מפני שהכפייה פוגעת בחירותו של האדם לבחור • המדינה היהודית צריכה לבוא לידי ביטוי בקידום הערכים התורניים ובשגשוג שיביא ברכה לעולם • ענישה וכפייה בנושאים דתיים יכולות לבוא רק בהסכמה גורפת של העם, כפי שהיה במעמד הר סיני ובבריתות האחרות שכרתו ישראל על התורה

אחת הטענות הקשות נגד העמקת השפעתן של התורה וההלכה על מדינת ישראל, ונגד התיקונים הנדרשים במערכת המשפט, היא שככל שיינתן כוח רב יותר לעמדת ההלכה, כך הדתיים יכפו יותר את משנתם על הציבור החילוני והמסורתי. לצערנו נציג ממפלגת ש"ס נתן חיזוק לטענתם, בהצעת חוק למאסר של חצי שנה לאישה שלא תגיע בצניעות שרוולים לכותל. יותר מדי שעות חלפו עד שההצעה בוטלה. גם הסירוב לאפשר קיום 'עזרת ישראל' בצד הדרומי של הכותל מבטא כפייה.

נשאלת השאלה: האם על פי ההלכה צריך לכפות את שמירת המצוות על יהודים שאינם מעוניינים בכך?

שנאת כפייה דתית

מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל אמר: "כפייה דתית אני שונא. באיזה צדק ובאיזה יושר אפשר לכפות דת על אדם?". כך הסביר בריאיון את תמיכתו ב'ליגה למניעת כפייה דתית' (דבריו הובאו ב'מערכה הציבורית' בעריכת הרב יוסף ברמסון, עמ' קכב).

ההתנגדות לכפייה דתית היא עקרונית, מפני שהכפייה פוגעת בחירותו של האדם לבחור. ה' ברא את האדם בצלם אלוקים, ובכך העניק לו בחירה חופשית לבחור בטוב או ברע, והכפייה מונעת זאת ממנו.

לכן גם כאשר רוב רובם של חברי הכנסת יהיו דתיים, וירצו לנהל את המדינה על פי ההלכה, אם יהיו נאמנים באמת לתורה, יהיה אסור להם לכפות שמירת שבת, חינוך דתי, אכילת מזון כשר והימנעות מפרסום דברי כפירה וכדומה.

כפי שנראה בהמשך, הכפייה מתקיימת אך ורק בהסכמה מלאה של כל הציבור, כדוגמת ההסכמה להעניש גנבים וסוחרי סמים כדי להציל את הציבור מפגיעתם. להסכמה זו שותף כל הציבור, כולל הפושעים לפני שהתחילו לפשוע. כך גם "כופים על המצוות" אחרי שהציבור כולו יסכים שראוי לקיים אכיפה על עבירות בפרהסיה, ויקיים על כך מעמד של ברית, ותוקם סנהדרין, ואף היא תסכים על אכיפה בפרהסיה – רק אז יהיה אפשר לכפות את היחידים שיעברו על הברית המוסכמת על הכול (הנושא מורכב יותר, אך זה עיקרו).

אז מהי מדינת הלכה בלא כפייה?

אז ישאלו בעלי הדין: מה הרווחנו בהיות המדינה על פי ההלכה אם לא נוכל להעניש עוברי עבירה ולכפות עליהם לקיים את המצוות?

מדינת הלכה היא מדינה שבה ערכי התורה יודגשו ויועצמו, על ידי הרחבת לימוד התורה והעמקתו. ערכי החסד והעזרה לזולת יקבלו חיזוק נוסף כפי הדרכת התורה, בסיוע למי שמסוגל ללמוד מקצוע מכובד, לעמוד על רגליו ולהתפרנס, ובסיוע למי שאינו מסוגל להתפרנס בכבוד. המדינה תפעל יותר למען יישוב הארץ לאורכה ולרוחבה, תפעל לחיזוק הזהות היהודית בארץ ובתפוצות, ותפעל יותר למען עליית יהודים וקליטתם המיטבית. יהיה עידוד לפיתוח המדע, שכן המדע הוא בבחינת "מעשה בראשית", ובפיתוחו ניתן להוסיף טובה וברכה לאנושות. המדינה תפעל כפי יכולתה להענקת סיוע רפואי, מדעי וחקלאי לעמי העולם שנמצאים במצוקה, ולפיתוח קשרי ידידות עם המדינות והחברות המבקשות את קרבת ישראל.

ראוי לציין בסיפוק שכל הערכים הללו כבר מתגשמים היום במדינת ישראל, חלקם ברמה גבוהה וחלקם ברמה גבוהה פחות, כך שאין מדובר במהפכה אלא בהמשך עשייה זו ביתר דיוק ועוצמה. וככל שירבו לומדי התורה כהלכה, כך נתחזק כולנו בהגשמת הערכים הללו לתפארת העם והארץ והעולם כולו.

יש ללמוד ממעמד הר סיני שהכפייה בהסכמה מלאה

הכפייה תלויה בהסכמה רחבה ועמוקה של כל ישראל. כולם זוכרים את מעלתם של ישראל, שלקראת מעמד הר סיני אמרו "נעשה ונשמע". אולם צריך לשים לב לצד השני של ההסכמה: התורה ניתנה ברצון, ללמדנו שאין ה' רוצה לכפות את התורה והמצוות על ישראל. לכן ביקש ה' ממשה לשאול את העם אם הם רוצים לקבל את התורה, ורק לאחר שכולם הסכימו בלא יוצא מהכלל ניתנה התורה, שנאמר: "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה" (שמות יט, ח). ההסכמה הייתה עמוקה ומשותפת, שנאמר: "וייחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, ב), ופירשו חכמים: "כאיש אחד בלב אחד".

לאחר מכן נאמר שה' ביקש לשאול את העם אם הם מעוניינים לבוא עימו בברית לקבל את התורה, "ויען כל העם קול אחד ויאמרו: כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה… ויכתוב משה את כל דברי ה'… וייקח ספר הברית ויקרא באוזני העם. ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (שם כד, ד-ז).

הצורך שכולם יחזרו ויקבלו את הברית

לא זו בלבד, אלא שכדי שיהיה ברור לחלוטין שאכן ישראל רוצים ומעוניינים לקבל את התורה ואת מצוותיה, לאחר ארבעים שנה, לקראת מותו של משה, הוא נוקט פעולה נוספת. משה חוזר בערבות מואב ושואל את בניהם של העומדים במעמד הר סיני אם הם מוכנים לחזור ולכרות ברית. לא הסתפק משה רבנו בקבלת הנכבדים, אלא ההסכמה לעמוד בברית הייתה של כל העם, שנאמר: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך ועד שואב מימיך. לעוברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו אשר ה' אלוקיך כורת עימך היום…" (דברים כט, י-יא).

קבלת הברית בימי יהושע ובימי עזרא

אף לאחר הכניסה לארץ, במעמד שבין הר גריזים להר עיבל, נצטווינו לחזור לקיים את הברית (דברים יא, כט-לב; כז, א-כו; סוטה לז, א), וכן עשו ישראל בהנהגת יהושע בן נון (יהושע ח, ל-לה, וכן בפרק כד).

ברית זו הוצרכה חיזוק לאחר חורבן בית המקדש הראשון. לפיכך, כשחזרו לארץ מגלות בבל, חזרו וקיבלו את הברית (נחמיה פרקים ט-י; עי' רמב"ן שבת פח, א), ועל ידי כך חידשו את סמכות בתי הדין וחיוב המצוות התלויות בארץ (ירושלמי שביעית ו, א; בבלי ערכין לב, ב; פניני הלכה כשרות יב, ו).

סיכום

לפי התורה אין אפשרות של כפייה בלא הסכמה רחבה ועמוקה של כל חלקי הציבור, וכשם שבבריתות הקודמות שבהן קיבלו את משפט התורה השתתפו כל החוגים, כולל חוטבי עצים וילדים, כך בברית החדשה שתיכרת עם ישראל יהיו שותפים כל החוגים, בלא יוצא מן הכלל.

יתרה מזו, המהלך הכללי של העולם מתקדם לעבר גאולה, שבה המצוות תיעשינה מתוך בחירה ורצון ולא מתוך כפייה. לכן אין מקום לדבר על כפייה דתית.

אומנם ייתכן שייקבעו הנהגות ציבוריות שיביאו לידי ביטוי את הערכים המיוחדים לישראל, אבל הן יהיו כדוגמת כל ההנהגות המקובלות בעולם, כל מקום לפי ערכיו, בלא כפייה מיוחדת.

למרבה הצער, מפני התפיסה הרווחת שהדת היהודית בעד כפייה, יש בציבור מי שמעדיפים את מערכת המשפט הנוכחית, אף שבהחלטותיה היא כופה את דעת המיעוט על הרוב, ומונעת מעם ישראל להגשים את חזונו להקים מדינה יהודית, בתואנה של הגנה מפני כפייה (ראו בפניני הלכה, העם והארץ ו, 1).

רעיונות מפרשת ארון הברית וצורתו

בפרשת הארון ישנם שבעה פסוקים (שמות כה, י-טז), ארבעה מתוכם עוסקים בבדים שבעזרתם היו נושאים את הארון. נראה שאפשר ללמוד מכך שהאתגר הגדול שלנו הוא הדרך להתקשר לתורה – כיצד לומדים אותה וכיצד מקיימים אותה, שכן אורה גדול ונורא, וכשאין לומדים כיצד לקבל את אורה והדרכתה, מועלים בקודשים, וכפי שדרשו חכמים על הפסוק: "וזאת התורה אשר שם משה" (דברים ד, מד): "זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה" (יומא עב, ב).

עוד עובדה מעניינת היא שכל מידותיו של הארון בחצאי אמות – "אמתיים וחצי אורכו, ואמה וחצי רוחבו, ואמה וחצי קומתו" (שמות כה, י). אמה שלמה רומזת למידה שלמה, ואילו מחציתה רומזת לדבר שאין לו סיום. ומכיוון שאין לתורה מידה, שעל ידה מתגלה החוכמה האלוקית האין־סופית, כל מידותיה מסתיימות בחצאי אמה, לרמוז שיש עוד להוסיף בהבנתה, לאורך ולרוחב ולגובה. וכפי שאמרו חכמים (בראשית רבה י, א), לכל דבר יש קץ, לשמיים ולארץ, אולם התורה אין לה סוף, שנאמר: "ארוכה מארץ מידה, ורחבה מני ים" (איוב יא, ט).

השולחן שרומז לפרנסה

השולחן שהיה בקודש ועליו הניחו את לחם הפנים ביטא את ערך העבודה והפרנסה, שעל ידי העבודה האדם משתתף עם הקב"ה בקיום העולם ובפיתוחו. אורכו ורוחבו באמות שלמות, ורק גובהו אמה וחצי, שנאמר: "ועשית שולחן עצי שיטים אמתיים אורכו ואמה רוחבו ואמה וחצי קומתו" (שמות כה, כג). זאת כדי לרמוז שהעיסוק בפרנסה אומנם חשוב מאוד, ולכן צריך לשקוד על פיתוחו, אבל יש לאורכו ולרוחבו גבול, שאין לטרוח על יציבותו (רוחבו) ועל פיתוחו (אורכו) בלא גבול. אבל קומתו היא אמה וחצי, לרמוז שאין גבול לכוונות הטובות שאפשר להוסיף דרך העיסוק ביישובו של העולם.

המזבח הפנימי

הכלי שהיה כולו אמות שלמות הוא המזבח הפנימי, שנאמר: "אמה אורכו ואמה רוחבו רבוע יהיה ואמתיים קומתו ממנו קרנותיו" (שמות ל, ב). המזבח רומז להקרבה ולתפילות, שצריכות להיות קבועות ומוגבלות, שאם לא יהיו מוגבלות, יסמוך האדם על הנס ולא יגשים את ייעודו להיות שותף עם ה' בקיום העולם ושכלולו. מאידך גיסא, מידותיו קבועות, כדי שנזכור תמיד על ידי התפילות הקבועות שהכול מאת ה'.