ברכות הנהנין קובעות את הערך המוסרי של הכרת הטוב באדם, ומתוך כך הוא לומד להעריך את הסובבים אותו ולהודות לבורא העולם • אדם המלא בהכרת הטוב הוא אדם שמח שמבטו ממוקד בטוב שבחייו, ולעומתו כפוי הטובה אינו מאושר כי חש תמיד שלא שירתו אותו כראוי • חכמים קבעו ברכה נפרדת לפירות האילן ולפרי האדמה, כדי להרבות בשבח הקב"ה • הקובע לעניין ברכת העץ או האדמה הוא נבילת הגזע משנה לשנה
שאלה מנערה: קשה לי להתחבר לחובה לברך לפני ואחרי כל אכילת מאכל, שמטריחה ומתישה אותי. מדוע צריך להקפיד על זה כל כך?
תשובה: אכן צריך להעמיק בהבנת ערך הברכה, כדי להבין שמדובר בחובה שהיא באמת מתנה גדולה, שהאמת והטוב שבה מתפרסים על כל מעגלי החיים שלנו.
ערך הכרת הטוב בין אדם לחברו
ראשית, הברכות מבטאות את הערך המוסרי החשוב של הכרת הטוב. כדי להבין ערך זה כראוי, נתייחס תחילה לחשיבות הכרת הטוב שבין אדם לחברו. אדם שיודע להכיר תודה הוא אדם שמסוגל לצאת מהבועה האגואיסטית שלו ולהתחבר לעולם שמסביבו ולראות אותו בעין טובה. מתוך כך יוכל להתייחס לסובבים אותו בענווה ולהעריך אותם על כל הטוב שהם מעניקים לו. הוא לא יחשוב שהכול חייבים לשרתו, ולכן יכיר בערכן של כל הטובות והמתנות שבני משפחתו וחבריו מעניקים לו.
אך אין די שיכיר להם טובה בליבו, צריך גם שיבטא זאת במילים של תודה, ובכך ישמח אותם, והאהבה שביניהם תגדל, והחשק של שניהם לעשות מעשים טובים יתעצם, וטובה תתפשט מהם לכל הסובבים אותם.
אבל כפוי הטובה חוטא בגאווה לחשוב שכל השאר חייבים לשרתו, ועל כן אינו מרגיש צורך להודות להם על הטוב שהעניקו לו. הוא גם לא יהיה מאושר, כי תמיד ירגיש שלא שירתו אותו כראוי, ולא התייחסו אליו מספיק יפה. הוא גם מזיק לסביבתו, בכך שהוא גורם לבני משפחתו ולחבריו להתאכזב ממעשיהם הטובים.
הכרת הטוב לה' והמתנות הגנוזות בה
ההודאה הגדולה ביותר ראויה לבורא העולם, שברא את העולם כולו בטובו, בחן, בחסד וברחמים. הודו לה' כי טוב – כי לעולם חסדו. אומנם הוא יתברך אינו זקוק לשבחים שלנו, אלא שרצה הקב"ה להיטיב לנו, ונתן לנו את האפשרות להודות לו ולברך לפניו, שנאמר: "ואכלת ושבעת ובירכת את ה' אלוקיך" (דברים ח, י). על ידי כך האמונה הטבעית שקיימת בלב בני אדם באה לידי ביטוי, ומתוך כך האדם מתרגל לראות את החסד האלוקי שמלווה אותו תמיד ולשמוח בו. כמה מתנות גנוזות בכך.
המתנה הראשונה: שמחת חיים עמוקה. אחת הבעיות הקשות של האדם, שהוא נוטה לקבל את כל הטוב שבחייו כמובן מאליו, ומחשבתו ממוקדת במה שחסר לו, וכך חייו מלאים צער ותסכול. אבל אם ישים לב לכל הטוב שבחייו, יזכה ליהנות ולשמוח בו. הברכות ממקדות את המבט של האדם על הטוב והשמחה שבחייו. גם כשאין מכוונים כל כך באמירת הברכות, בתהליך הדרגתי הברכות מעמיקות את המבט על כל הטוב שבחיים, וככל שמכוונים יותר – כך ראיית הטוב מתחזקת, ועימה שמחת החיים.
המתנה השנייה: ערך רוחני. על ידי הברכות אנחנו זוכים לשים לב לניצוץ האלוקי שמחייה כל מאכל ומאכל, ועל ידי כך ההנאה שלנו מהאוכל מקבלת עומק ומשמעות. "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". כלומר האוכל עצמו מזין את הגוף, ושימת הלב לה' שברא את העולם ומחיה את האוכל מזינה את הנפש, הרוח והנשמה. כך האכילה מקבלת גם משמעות ערכית, שעל ידה האדם זוכה להתחבר אל בוראו ולהודות לפניו.
המתנה השלישית: מתוך ההתבוננות וההודאה לה' על הטוב שהעניק לו, האדם מעצים את רצונו לדבוק בה' וללכת בדרכיו, ומקבל מאכילתו כוח וחיוניות להוסיף טובה וברכה בעולם, ולפעול למען תיקונו בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים.
ניתן להעריך שאמירת ברכות בכוונה תועיל גם למי שמעוניין לעשות דיאטה ומתקשה בכך. ככל שיכוון יותר בברכה, יפיק יותר נחת עמוקה מאכילתו, ובכך ימתן את תאוותו לאכול יותר מדי.
הברכה האלוקית הנמשכת על ידי הברכות
יתרה מזו, על ידי הברכות מתווספים חיים לעולם, שכן החיים תלויים בקשר של העולם אל הבורא, מקור החיים, וממילא בכל ברכה שאנו מברכים נוצר צינור של שפע שדרכו יורדים טללי ברכה וחיים לעולם. וזו משמעות המילה 'ברכה' – תוספת וריבוי, כמו שנאמר: "ובירך את לחמך" (שמות כג, כה), והכוונה יוסיף וירבה את לחמך. וכן נאמר: "ואהבך ובירכך והרבך ובירך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירושך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרות צאנך על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך" (דברים ז, יג), והכוונה שירבה ויוסיף על פרי בטנך ואדמתך. ה' עצמו שלם ואין־־סופי, ואין לו צורך בשום תוספת. הברכה היא שעל ידי ההודאה שלנו על הטוב שהשפיע לנו, ירבה ויוסיף עוד שפע, כדי שנזכה לדבוק בדרכיו ולהוסיף עוד טובה וברכה לעולם.
כל דבר טוב דורש מאמץ
כל דבר שיש לו ערך אמיתי צריך להתאמץ ולהתייגע כדי לקנותו, וכדברי רבי יצחק: "אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי – אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי – אל תאמן, יגעתי ומצאתי – תאמן" (מגילה ו, ב).
כך גם לגבי ההתרגלות לראות את הטוב שבעולם, והיכולת להודות עליו ומתוך כך לשמוח בו שמחה עמוקה, שמניעה את האדם להוסיף טובה וברכה לכל הסובבים אותו. לשם כך צריך ללמוד היטב את נושא הברכות והלכותיהן, להתרגל לקיימן, ומתוך כך זוכים לכל הטובה והברכה שבהן.
בגלל הערך הגדול שבאמירת הברכות, אמרו חכמים שהרוצה להיות חסיד – ידקדק בענייני ברכות (בבא קמא ל, א), שעל ידי ברכותיו הוא מוסיף חסד וברכה לעולם.
טוב לשמיים וטוב לבריות
על ידי ההתרגלות לברך לה' על כל הטובות שהעניק לנו, האדם לומד לשים לב לכל הדברים הטובים שבחייו. הוא אינו מקבל אותם כמובנים מאליהם, ומתוך כך יוכל להודות באופן עמוק יותר גם לכל האנשים שמיטיבים לו.
וכך בכל התורה – המצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו קשורות זו בזו ומעצימות זו את זו. ככל שהוא יותר טוב לשמיים, כך הוא יותר טוב לבריות, וככל שהוא יותר טוב לבריות, כך יהיה יותר טוב לשמיים. וכן אמרו חכמים שצדיק טוב הוא "טוב לשמיים ולבריות" (קידושין מ, א).
בין פירות אדמה לפירות עץ
שאלה: מדוע חילקו חכמים בין ברכה על פירות אדמה לברכה על פירות העץ, ולא קבעו להם ברכה אחת?
תשובה: ככלל יש עדיפות לומר ברכה מיוחדת לכל סוג של מאכל, שכל סוג מאכל מעניק לאדם תועלת והנאה ייחודית, ואם יברך על כל הסוגים באופן אחיד וסתמי, לא ייתן ביטוי לשפע הברכה שהשפיע ה' לעולם. מנגד, אם יברך על אפרסק ברכה משלו ועל תפוז ברכה משלו, וכך על כל מין ומין, לא יעמוד על המגמה הכללית של הקב"ה בעולמו, אלא ישקע בתוך פרטי הפרטים שבעולם המגושם. על ידי תקנת הברכות לסוגים השונים של המאכלים, יש מצד אחד ביטוי להתפרטות של הברכה האלוקית ומצד שני ביטוי למגמה הכללית.
לפיכך החלוקה היא בין פירות האדמה לפירות העץ. פרי האדמה גדל במהירות. בתוך חודשים ספורים מעת זריעתו או שתילתו הוא נותן פרי, וכוח האדמה הפשוט ניכר בו יותר. לעומתו פרי העץ עובר תהליך מורכב: בשנים הראשונות העץ צריך לצמוח ולהתעצב, אחר כך בתהליך ארוך יחסית הוא יקלוט מזון מהאדמה, יעכל אותו ויצמיח את פירותיו. אפשר לומר שפרי האדמה מבטא בסיסיות ופשטות, ואילו פרי העץ מבטא שכלול ומורכבות, ובדרך כלל גם טעמו עמוק ועשיר יותר.
בננה – פרי אדמה שאין בו איסור עורלה
הגדרת עץ חשובה גם למצוות עורלה, שלפיה הפירות אסורים באכילה ובהנאה בשלוש השנים הראשונות, משום שדין עורלה קיים רק בפירות העץ.
ההבדל העיקרי בין עץ לירק רב־שנתי, שגזעו של ירק רב שנתי נובל בכל שנה וחוזר לצמוח בשנה הבאה משורשיו, ואילו גזעו של העץ עם שורשיו נשאר ומתעצם משנה לשנה, וממנו ממשיכים לצמוח בכל שנה ענפים ופירות. לפי זה גם קובעים את הברכה על אכילת הפרי, "עץ" או "אדמה". לכן מברכים על בננה "אדמה", ואף שהיא גדלה לגובה של כארבעה מטרים ונראית כמו עץ, מכיוון שבכל שנה גזעה נובל ושורשיה קמלים והיא חוזרת וצומחת מהפקעת שלה, היא נחשבת כירק (פניני הלכה ברכות ח, ב; כשרות ב, ח).
חצילים
התעוררה שאלה לגבי חצילים, שכן הגזע שלהם נשאר משנה לשנה. כתב החיד"א (ברכי יוסף יורה דעה רצד, ד) בשם זקנו מהר"א אזולאי, שהיו צדיקים שנהגו להחמיר על עצמם שלא לאוכלם שמא יש בהם איסור עורלה. אולם למעשה אין בחצילים דין עורלה, כי הם שונים לגמרי מעץ, שהם נותנים פרי כבר בשנה הראשונה, ובשנה השנייה פירותיהם פוחתים בכמותם ובאיכותם, והם אינם נותנים פירות יותר משלוש שנים. וכפי שלמדנו בתורה, עץ נותן פירות לפחות חמש שנים, ופירותיו מתרבים ומשתבחים בשנה החמישית (ויקרא יט, כג-כה). ועוד, שאם נאמר שחצילים נחשבים פרי עץ, לעולם יהיה עליהם איסור עורלה, שכן אחר שלוש שנים כבר אינם נותנים פרי, ולא ייתכן שתאסור התורה פרי מסוים לגמרי (פני משה יורה דעה רצד, ד; אגרות הראיה תסח).
פפאיה ופסיפלורה
על פי זה, גם אין דין עורלה בפירות פפאיה ופסיפלורה, הואיל והם נותנים פרי כבר בשנה הראשונה, ועד השנה החמישית פירותיהם מתמעטים, ורבים מהם גם אינם מחזיקים מעמד חמש שנים. אומנם יש מחמירים בזה, אבל העיקר כדעת המתירים (פניני הלכה כשרות ב, ח).
