הדרך שלך להקיף את התורה!
יש לך שאלה?

רביבים 1019 - פרשיית גיורי וינה

הרשמה לקבלת הטור 'רביבים' מדי שבוע למייל

פרשיית גיורי וינה

בשנת תשכ"ט הצליחה הסוכנות היהודית לחלץ מברית המועצות מעט יהודים, אך בתחנת המעבר בווינה התברר שחלקם נישאו נישואי תערובת • פעילי עלייה דתיים שגובו בהסכמה שבשתיקה מהרבנות הראשית עמלו כדי לגיירם, אך ספגו מתקפה חמורה שגרמה לרבנות הראשית לחזור בה ולגיירם מחדש בארץ • בניגוד למה שנטען, היוזמים היו אנשים יראי שמיים ואידיאליסטים שפעלו למען המשכיות עם ישראל, כמו ר' אלתר שטיינמץ שאחר דמותו התחקו לאחרונה חוקרי מכון הר ברכה

מאז אותה פרשה ועד יומו האחרון היה ר' אלתר פגוע. לקראת סוף ימיו, לאחר שעבר את גיל שמונים, רכש לעצמו מחשב, הקליד את קורות חייו, צירף את המסמכים והמכתבים הרבים שהיו ברשותו ותיאר את פרשת גיורי וינה באופן מלא. בחסדי ה' העותק האחרון נותר שמור אצל בתו כחצי יובל שנים, ולפני כשבוע הרב ד"ר בועז הוטרר צילם את רובו

פרשיית גיורי וינה, שהתנהלו ברובם בחורף תשל"א, הייתה אחד הפולמוסים הקשים ביותר בנושא הגיור. רבים מבני הציבור החרדי ורבותיו התייצבו כנגד פעילי העלייה הדתיים בסוכנות, והאשימו אותם בכך שהם מגיירים בסיטונאות בניגוד להלכה. גם הרבנים שנתנו גיבוי לגיורים אלה ספגו איומים והותקפו בצורה קשה. מאז, כל רב שרצה לתמוך בגיורים על פי דעת המקילים, היה צריך לקחת בחשבון שהעולם החרדי יוקיע אותו ושמו הטוב יושמץ באופן חסר תקנה.

בשנת תשכ"ט (1969) הוסר קמעה מסך הברזל שהבדיל בין ברית המועצות ובין העולם החופשי, וטיפין טיפין הורשו יהודים לצאת. בהמשך נפתח השער יותר, ובמשך כעשר שנים עלו למדינת ישראל כ־200,000 עולים חדשים. בדרכם ארצה הגיעו העולים תחילה אל וינה, בירת אוסטריה, והשתכנו לזמן במלון ששכרה הסוכנות היהודית כדי לקלוט אותם ולאשר את עלייתם.

עם בוא העולים הראשונים לווינה נוכחו אנשי המחלקה הדתית של הסוכנות היהודית בתופעה של נישואי תערובת וממילא גם בילדים שאינם יהודים על פי ההלכה. אי אפשר היה להפריד בין בני הזוג היהודים לנוכרים, על כן המדיניות הברורה של הסוכנות היהודית הייתה להעלות ארצה כל יהודי עם בני משפחתו, גם אם הם אינם יהודים. מיד עם הגעתם לישראל, קיבלו היהודים אזרחות ישראלית יחד עם בני משפחתם. בעקבות ערעורים על מדיניות זו, בשנת תש"ל נקבעה בחוק זכותם של בני משפחות היהודים כולל סעיף הנכד, ומאז הייתה הסוכנות מחויבת לקיים את מדיניותה על פי החוק.

מכיוון שהיה מדובר בבני משפחות של יהודים שהחליטו לקשור את גורלם בגורל העם היהודי ולעלות לישראל, אנשי המחלקה הדתית בסוכנות השתדלו לגיירם לפני הגעתם לארץ. לשם כך האריכו את ימי שהותם בווינה ולימדו אותם יהדות ובסוף התהליך גיירום.

העומדים בראש תוכנית זו היו הרב מרדכי קירשבלום, יושב ראש עמית של מחלקת העלייה בסוכנות היהודית ונציג המפד"ל בהנהלתה, ועימו הרב שמאי גינזבורג, מגאוני הדור. הם קיבלו הסכמה בשתיקה ליוזמתם מהרבנות הראשית, והנחו את רבי אלתר מאיר שטיינמץ לארגן במחנה המעבר בווינה את הלימוד והגיור של המעוניינים בכך. הגיור בחו"ל היה חיוני, מפני שעם בואם ארצה היו העולים צפויים להיטמע בארץ, ללא כל צורך בגיור. בנוסף לכך, זמן השהות במחנה המעבר היה זמן אידיאלי ללימודי יהדות, בלי טרדות פרנסה והפרעות נוספות.

הקמת בית הדין לגיור בווינה

רבי אלתר שטיינמץ פעל ביעילות. הוא פנה אל הרב ד"ר עקיבא אייזנברג, רבה הרשמי של וינה ופעיל ציוני באוסטריה, שהיה בעל אופי מודרני, ושכנע אותו לעמוד בראש בית הדין לגיור. כדיין שני הוא גייס את הרב יוסף ברונר, מנהל תלמוד התורה לבנים ובית יעקב לבנות של קהילת אגודת ישראל בווינה. הוא עצמו היה הדיין השלישי. לעיתים היו משתתפים דיינים נוספים. בכל שאלה שהייתה להם פנו לרב חיים גרינפלד, שהיה רבה של אגודת ישראל בעיר, שהדריכם ותמך במעשיהם. בדרך זו גוירו בווינה בין אביב תשכ"ט לקיץ תש"ל 54 איש ואישה.

המתקפות הקשות נגד בית הדין וסגירתו

מדובר היה בגיור רציני. הגרים למדו הרבה יהדות וקיבלו על עצמם את המצוות, ואף בפועל היה ניתן לצפות שיקיימו אורח חיים מסורתי. אומנם לפי דעת המחמירים הסוברים שאין לגייר מי שאינו צפוי לקיים אורח חיים דתי, אסור היה לגיירם. כלומר גיורים אלו היו טובים מרוב הגיורים שהונהגו בקהילות ישראל על ידי גדולי הרבנים שהלכו בשיטת המקילים. למרות זאת טענו כנגד הגיורים בווינה טענות קשות וחמורות ביותר. נטען כי הוקם שם "בית חרושת לגיורים", והוא מנוהל על ידי עסקנים דתיים מהסוכנות היהודית שנכנעו לחילונים ומגיירים בו "בסיטונות" ו"בסרט נע", וכי "מאות גרים" שאינם אלא נוכרים גמורים כבר עלו ארצה. עוד נטען כי לאחר ימי הכנה בודדים וקלושים מפצירים ומפתים את הנוכרים להתגייר, בלא שהם מבינים את משמעות העניין, שכן המתגיירים אינם מבינים את השפה של המגיירים. עוד נטען כי הדיינים המגיירים הם קלי דעת, או ניאולוגים ורפורמים אשר מזלזלים בהלכה, או הדיוטות שאינם מוסמכים לרבנות אלא משגיחי כשרות בלבד שמעולם לא התמחו בהלכה בכלל ובהלכות גיור בפרט.

במשך חודשים טענות אלה ואחרות נאמרו ונכתבו על ידי רבנים מפורסמים, אדמו"רים וראשי ישיבות. הן פורסמו במודעות חוצות שהופצו באלפי עותקים ונדפסו בעמודי השער של העיתונים החשובים בישראל, בחוברות ייעודיות ובספרים, בשיחות מוקלטות ובראיונות לרדיו. בהמשך רוב האדמו"רים בארץ ישראל וכן ראשי ישיבות מפורסמות חתמו על פשקווילים חמורים ביותר נגד "שערוריית הגיור בווינה". לבסוף קבעה מועצת הרבנות הראשית כי הגיורים כולם מוטלים בספק, והם ייבדקו על ידי רבני ארץ ישראל.

בית הדין לגיור העולים בווינה נסגר, ומאז בני ובנות הזוג הנוכרים וילדיהם עלו לארץ ללא גיור.

מיהו אלתר שטיינמץ המושמץ

כשקראתי את הטענות החמורות נגד גיורי וינה והביזויים הקשים נגד ר' אלתר שטיינמץ, שהוא הדיוט ועם הארץ ובלא סמכות החליט להקים בית חרושת לגיור פיקטיבי, חשבתי בליבי שעושה רושם שהוא מורה דתי ציוני ואידיאליסט, והחרדים לא מבינים שכוונתו לשם שמיים. לאחרונה אמרתי לחברי מכון הר ברכה הרב ד"ר בועז הוטרר והרב צוריאל חלמיש, שהתמחו בהיסטוריה, שמוכרחים לברר מי היה אלתר שטיינמץ, שמאז אותה פרשה נעלם מהזירה הציבורית.

בחסדי ה' נמצא האוצר

בסייעתא דשמיא אותרו צאצאיו של ר' אלתר, שהקימו משפחות דתיות מפוארות, לדוגמה, נכד אחד שלו משמש בתפקיד חינוכי בכיר. התברר שמאז אותה פרשה ועד יומו האחרון היה ר' אלתר פגוע. לקראת סוף ימיו, לאחר שעבר את גיל שמונים, רכש לעצמו מחשב, הקליד את קורות חייו, צירף את המסמכים והמכתבים הרבים שהיו ברשותו ותיאר את פרשת גיורי וינה באופן מלא. הספר כולל חמש מאות עמודים. הוא תכנן להדפיסו באופן פרטי. בחודש תמוז תשנ"ז, לאחר שטיוטת הספר נדפסה בשלושה עותקים, נפטר ר' אלתר לבית עולמו במיתת נשיקה. בהמשך, בתלאות מעברי דירה אבד המחשב שבו נכתב הספר, וגם שני עותקים מודפסים אבדו. בחסדי ה' העותק האחרון נותר שמור אצל בתו כחצי יובל שנים, ולפני כשבוע הרב ד"ר בועז הוטרר צילם את רובו. הרב צוריאל חלמיש בדק ומצא שמסמכים שהביא מדויקים, שכן נמצאו להם העתקים בגנזך המדינה, וכן אישים נוספים שהיו מעורבים בפרשה אישרו את דבריו.

בעזרת ה' עוד אמשיך לספר את פרשיית המחלוקת הגדולה אודות גיורי וינה.

מילים אחדות על הרב אלתר מאיר שטיינמץ

הרב אלתר מאיר שטיינמץ
הרב אלתר מאיר שטיינמץ

הרב אלתר מאיר שטיינמץ זצ"ל (תרס"ט-תשנ"ז, 1909–1997) נולד בעיירה בורשה שבמחוז מרמרוש שבטרנסילבניה. משפחתו הייתה עשירה ומקושרת לחסידות ויז'ניץ. הוא עצמו למד אצל הרב מנחם מנדל הגר, האדמו"ר מווישובה, ואף הוסמך על ידו לרבנות. במשך לימודו אצל האדמו"ר התגורר במשך כשנה בביתו ולמד עם בנו בחברותא. כמו כן למד בישיבות אצל הרב מרדכי בריסק בטושנד והרב אליעזר דוד גרינוולד (ה'קרן לדוד') בסאטמר. כדי לסייע בעסקי משפחתו עבר לגרמניה והמשיך ללמוד שם תורה בקהילה חרדית מודרנית, ובמקביל למד כלכלה. בכישרונו כי רב ידע שש שפות. לאחר עליית הנאצים לשלטון עזב את גרמניה ושב לבית הוריו. שם המשיך בפעילות ציונית והיה ממנהיגי הפועל המזרחי, ייסד את סניף בני עקיבא והיה חבר הנהלת תנועת תורה ועבודה בסיגט ובאוראדיה (גרוסוורדיין). בשנת תרצ"ה (1935) בזכות תושייתו היה שותף בארגון עליית סיטקוב, שבמסגרתה עלו לארץ מאות משפחות, חלקן ממחוז מרמורש. על תקופת השואה כתב בספרו באריכות. החל מקיץ תש"ד שהה במחנות אושוויץ, בוכנוולד ועוד, ועבר ייסורים קשים. בהיותו דובר גרמנית מונה על ידי הנאצים ימ"ש לשמש אחראי המחנה במרצבכטל, ובפיקחות ובמסירות נפש הצליח להציל מאות יהודים ממוות. 42 מבני משפחתו הקרובה נרצחו בשואה אך הוא שרד, רזה וחולה, ושנתיים עברו עד שהבריא. לאחר השואה נרדף על ידי השלטון הקומוניסטי על היותו בעל נכסים ועל היותו ציוני חבר הנהלת תנועת המזרחי באראד. בסופו של דבר כל רכוש משפחתו הוחרם ובמאמצים רבים הצליח בשנת תש"י לעלות לארץ בחוסר כול.

במשך יותר מעשרים שנה (תשי"ב-תשל"ד) עבד כאחראי כשרות וצורכי הדת במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. היה אב לשלושה והתגורר עד לפטירתו בבני ברק. מתוך הכרת צדיקותו והכרת העובדות לאמיתן בפרשה לא הסכים האדמו"ר מוויזניץ', רבי חיים מאיר הגר זצ"ל, להצטרף לחבריו האדמו"רים שחתמו נגד גיורי וינה.

מעט על מסירותו להצלת אחיו

כאשר הגרמנים ימ"ש עמדו לסגת, גילה לו סגן מנהל מחנה מרצבכטהל שהגיעה פקודה לחסל את המחנה ולהצעיד את כל היהודים ברגל, 15 קילומטרים ליום, עם כל המטען בלי שום רכב, ולירות בכל מי שלא יוכל ללכת ולהשאירו בצד הדרך. עוד הוא גילה שמי שיהיה במרפאה, שנועדה לאנשים שעומדים למות והייתה בכפר קטן סמוך, לא יילקח למצעד. איש הוורמאכט הזהיר שאם יידעו שסיפר לו על חיסול המחנה יהרגו את שניהם. באותו לילה אסף ר' אלתר את הרופאים שבמחנה, ותוך סיכון נפשות גדול פינו לכפר המרפאה יותר מ־400 אנשים חלשים והצילו בכך את חייהם.

בספרו מובאים צילומי מכתבים שכתבו אליו אחרי המלחמה יהודים שהציל. אחד כתב: "אתה בכל פעם הוצאת אותי בכוח, ולא ידעתי פשר הדבר… כך תהילה לא־ל עליון ולך בתור שליח מצווה דרחמנא, ניצלתי מתאי הגזים… לעולם לא אשכחך". ואחר כתב לר' אלתר שהוא היה "מאותם שוטרי בני ישראל… שלקו מן המצרים על שלא עינו את ישראל, ואני זוכר היטב אשר כבודו שליט"א היה הרבה מאוד בסכנה, אשרי חלקו וצדקתו בזה ובבא".

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן