תקיעת השופר והמלכת ה'

הרבה עבדים יש בעולם, אשרינו שאנו זוכים לקבל על עצמנו את מלכותו של מלך מלכי המלכים בראש השנה • שני סוגי קולות ישנם לשופר – תקיעה ותרועה. התקיעה, שהיא קול פשוט ואחיד, מבטאת שמחה ויציבות, ואילו התרועה, שהיא קול שבור וקטוע, רומזת לשיברון ולחרדה • חכמים תיקנו תקיעה לפני ואחרי התרועה כדי לרמוז שלמרות החרדה אנו מאמינים שמטרת יום הדין היא לתקן את מעשינו ולהיטיב לנו באחריתנו

מצוות עשה לשמוע תרועת שופר בראש השנה, שנאמר: "ובחודש השביעי באחד לחודש… יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א). יש בתקיעת השופר של ראש השנה ביטוי להמלכת ה' עלינו, שכן זה עניינו של ראש השנה ושל כל עשרת ימי תשובה, ועל כן בחתימת הברכה השלישית של תפילת העמידה, במקום לומר "הא־ל הקדוש" אנו אומרים "המלך הקדוש", והטועה לומר "הא־ל הקדוש" לא יצא ידי חובתו ועליו לחזור להתפלל (שו"ע תקפב, א). וכן חתימת ברכת החג בכל תפילות ראש השנה היא: "מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון".

ובתפילת המוסף, שהיא התפילה העיקרית של ראש השנה, שבה תוקעים בשופר, תיקנו חכמים לומר שלוש ברכות: מלכויות, זיכרונות ושופרות, והעיקרית שבהן היא מלכויות, שהיא הראשונה, ובה מזכירים את קדושת היום, וחותמים: "מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון". הרי שעיקר עניינו של יום הזיכרון הוא להמליך את ה' עלינו. גם ברכת זיכרונות עוסקת בכך שהוא מלך העולם, ולכן הוא זוכר את כל ברואיו. וכן ברכת שופרות עוסקת בגילוי מלכותו בעולם שנעשית על ידי קול השופר, כפי שהיה במעמד הר סיני, וכפי שיהיה לעתיד, שעל ידי תקיעה בשופר גדול יתקבצו כל גלויותינו להשתחוות לה' בירושלים. גם תרועת השופר מבטאת את מלכותו, שמאימתה אנו עומדים לפניו בשיברון ובתשובה.

הזכות לקבל מלכותו

אשרינו שאנו זוכים להמליך עלינו את מלך מלכי המלכים הקב"ה. כי אין אדם שאין לו מלך, אלא שיש שהם עבדים לאנשים, ויש שהם עבדים לתאוות שלהם דוגמת תאוות הכסף או הכבוד, ויש שהם עבדים לערכים גבוהים יותר, כמו צדק, טוב ואמת. ויש שזוכים להמליך עליהם את ה', מקור החיים וכל הערכים כולם. ובכך הם יכולים להשתחרר מכל סוג של עבדות, ולגלות את מלוא הכישרונות שלהם, ולהשתתף עם ה' בהוספת טובה וברכה לעולם.

האמונה הקטנה והגדולה

אומנם בתפיסה הנמוכה של האמונה, ככל שהאדם מאמין יותר בה' וממליך אותו עליו – כך הוא מקטין יותר את עצמו, מתמלא יותר בחרדות, וחושש לפעול בעולם ולתקנו, ומתחנן אל ה' כבן מסכן ועבד שפל. אמונה נמוכה זו עושה אותו פחדן ורך לב. אומנם גם אמונה זו נצרכת, כי יראת השמיים הזו משמשת גדר בפני יצריו של האדם, שעלולים להתפרץ באכזריות רצחנית ובכל תיעוב ושפלות, וכאשר אנשים "הצליחו להשתחרר" מהאמונה (כגון בברית המועצות ובגרמניה הנאצית) רצחו הרבה יותר אנשים מאשר בתקופה שהאמונה הייתה נוכחת בחייהם.

אולם האדם מיסודו חפץ לגלות את כוחותיו, הכוחות שה' נטע בו. לכן הוא מעוניין להשתחרר מהאמונה הנמוכה שמקטינה את צלם אלוקים שבו אל "אמונה עליונה" שמעצימה את נשמתו וכוחותיו. במדרגה זו המלכת ה' אינה מחלישה את האדם אלא מעניקה השראה ומשמעות לחייו, ומעלה אותו למדרגה של אומץ ויצירה שלא ניתן להשיג בלא אמונה (ראו מידות הראיה, אמונה, כט).

תקיעה ותרועה

שני סוגי קולות ישנם לשופר – תקיעה ותרועה. התקיעה, שהיא קול פשוט ואחיד, מבטאת שמחה ויציבות, ואילו התרועה, שהיא קול שבור וקטוע, רומזת לשיברון, לחרדה, לבכי ולשידוד מערכות. וכן מצינו שציווה ה' את ישראל במדבר, שכאשר יצטרכו להתכנס יחד יתקעו תקיעה בחצוצרות, שהתקיעה מבטאת שמחה והתכנסות. וכאשר יצטרכו לצאת למלחמה או לפרק את המחנה ולהמשיך בנדודים, יריעו תרועה בחצוצרות (במדבר י, א-ז). כי התרועה מבטאת שבר ובכי על מה שהסתיים ולא הושלם, וחרדה לקראת השלב הבא (לעיל ג, ב).

משמעות התרועה שיברון, וכן נאמר: "תרועם בשבט ברזל, ככלי יוצר תנפצם" (תהילים ב, ט) – תרועם לשון תשברם. וכן נאמר: "רועה התרועעה הארץ, פור התפוררה ארץ, מוט התמוטטה ארץ" (ישעיהו כד, יט), ואף כאן רועה התרועעה פירושו שבור נשברה. וכן נאמר: "ורעו את ארץ אשור בחרב" (מיכה ה, ה), והכוונה: ירוצצו את ארץ אשור (רש"י). כיוצא בזה תרגם אונקלוס "יום תרועה" (במדבר כט, א) – יום יבבא. כלומר, יום יבבה ובכי יהיה לכם.

משמעות התרועה בראש השנה

בראש השנה מסתיימת קצבת החיים שהעניק ה' לעולמו בשנה הקודמת, וה' זוכר ה' את ברואיו ובורא להם חיים חדשים לשנה הבאה, שכן זיכרון אצל ה' הוא פקידה והענקת חיים. וכדי שחסדו לא יתהפך לרע על ידי הרשעים שישתמשו בו להרע, קבע ה' שביום זה ידון את עולמו. נמצא אם כן שראש השנה הוא יום זיכרון ודין, שבו עולים ונזכרים לפניו יתברך כל המעשים הטובים והרעים שנעשו במשך השנה, והקב"ה יושב על כיסא הדין ומחשב את חשבון עולמו, ודן כל עם ועם ככלל, וכל אדם ואדם כיחיד.

לכן ראש השנה נקרא יום תרועה, שהתרועה רומזת לשיברון, לבכי ולחרדה; שבר ובכי על מה שהסתיים ולא הושלם, וחרדה לקראת השלב הבא, שעדיין לא נקבע מי יחיה ומי ימות, מי בנחת ומי בייסורים.

ולכן אף שמשך התרועה עצמה קצר, היא מבטאת את אופיו של היום, ועל שמה הוא נקרא יום תרועה – יום שברון ובכי, יראה וחרדה.

אולם התרועה שבראש השנה נועדה לעורר אותנו לתשובה ולהצמיח אותנו, ולכן יום התרועה הוא גם יום חג שמצווה לקיים בו סעודות, כי תכלית הכול תיקון ושמחה.

תקיעה תרועה תקיעה

דייקו חכמים בפסוקים ולמדו שצריך לשמוע בראש השנה שלוש תרועות, ולפני כל תרועה צריך לתקוע תקיעה ולאחר כל תרועה צריך לתקוע תקיעה, כך שמצוות התורה לשמוע בראש השנה שלוש סדרות של תקיעה תרועה ותקיעה (ר"ה לג, ב; לד, א).

משמעות המצווה היא שאף שראש השנה הוא יום דין ותרועה, חרדה ושיברון – תכלית המצווה לשפר את מעשינו ולהיטיב את אחריתנו, ולכן ציוונו ה' לתקוע תקיעה פשוטה שמבטאת שמחה ויציבות לפני ואחרי כל תרועה (רבנו בחיי כד הקמח ר"ה, ב; עקדת יצחק שער סז).

התקיעה הראשונה שבכל יחידה מבטאת את הישרות הטבעית של הנשמה, כפי שהיא אצל הילד הרך שעוד לא חטא והוא נקי וטהור מעוונות. לאחר מכן, כשהילד גדל, הוא נפגש עם סיבוכי ונפתולי העולם הזה, נאבק ומתנסה, וגם נופל וחוטא. ואת זה מבטאת התרועה, פעם כאנחה ופעם כבכי, על הפגמים שנאחזו במידותינו ועל החטאים שנכשלנו בהם. לאחר מכן היחידה מסתיימת בתקיעה פשוטה, אשר שוב חוזרת ומבטאת את הישרות ואת הטוב, אך הפעם זו ישרות שלאחר החזרה בתשובה, לאחר בקשת הסליחה. וכך כל יחידה מבטאת תחום אחר בחייו של האדם – את תחילתו הטובה, את המשבר שפוקד אותו תוך כדי ההתמודדות עם קשיי החיים, ואת התיקון שבסוף. בסיום כל התקיעות נוהגים לתקוע תקיעה גדולה וארוכה, המבטאת את התיקון הגמור שלאחר סיום כל המאבקים והייסורים (עי' של"ה מס' ר"ה תורה אור נה).

השברים והתרועה – מנוף לתיקון ולשמחה

אם נוסיף להתבונן, נמצא שהשברים והתרועה הם המנוף העיקרי לצמיחה. שכן אחת הסכנות האורבות לאדם הוא שיישאר על עומדו ולא יתקדם ויתחדש, ובמקום זאת ילך וידעך ויאבד את חייו. כדי שזה לא יקרה, ציווה אותנו ה' לשמוע את תרועת השופר בכל שנה, להתוודע לסדקים ולחולשות שבחיי האדם ובחיינו אנו, כדי שבמקום לשקוע בשגרה ולאבד גובה – נערוך חשבון נפש ונקום ונתעודד לקראת עוד שנה של התעלות ויצירה. ומכאן השמחה העמוקה ביותר.

התיקון – לקבל מלכותו

בנוהג שבעולם, כאשר מודיעים לאנשים שביום מסוים ה' גוזר את דינם לכל השנה, הם מקדישים את כל אותו היום לתפילות פרטיות על פרנסה ובריאות וכל שאר הדברים שאדם טרוד בהשגתם כל השנה.

אולם סגולתם של ישראל, שרצונם העמוק שתתגלה מלכותו יתברך, והעולם כולו יתוקן וייגאל, ואפילו אם לשם כך יצטרכו לסבול ייסורים. בדרך גדולה ונוראה זו בחר עם ישראל, החל מאבות העולם שקיבלו על עצמם להאמין בה' אל מול כל עובדי האלילים שמסביבם, ועד הגלות הארוכה, שלמרות כל הסבל שבה, בחר עם ישראל שלא להתבולל בעמים ולהמשיך לשאת את דגל האמונה והתורה, כדי לתקן עולם במלכות ש־די.

אדם שמקדיש את עיקר תפילתו לבקשות אישיות – עובד את שאיפותיו וממליך אותן עליו, ואילו ישראל, שרוצים בהבאת ברכה לעולם ובגאולתו – ממליכים עליהם את ה'.

וכשישראל מניחים את צערם ועוסקים בכבודו ובגילוי מלכותו, אומר הקב"ה למלאכים: ראו בניי חביביי, שמניחים צערם ועוסקים בכבודי. ובכך מסתתמות טענותיו של השטן שרוצה לבטל את ישראל מהעולם, וישראל זוכים לשנה חדשה שבה יתקדמו עוד צעד לקראת התיקון והגאולה. וככל שנזכה לקבל עלינו בראש השנה את מלכותו בענווה וביראה, כך נזכה יותר לשנה טובה ומבורכת.

עם סגולה

לכן עם ישראל הוא עם סגולה, שתחושת שליחותו לגלות את האמונה ולהביא ברכה לעולם חשובה לו יותר מכול. לכן הדין של כלל העולם תלוי בעם ישראל ובארץ ישראל, שישראל הם לב העולם, עמו של ה', ותיקון העולם תלוי בהם. ועל כן שכרם ועונשם של ישראל גדול יותר משכרם ועונשם של שאר העמים. ולכן דן ה' את ישראל תחילה, ומתוך המשפט של עם ישראל מתפשט המשפט על כלל האנושות והעולם (ר"ה ח, א-ב; תענית י, א).