יום הכיפורים והתיקון שבין אדם לחברו

השעיר שעלה בגורל לה' נועד לכפר על טומאת מקדש וקודשיו, ללמדנו שכל החטאים נובעים מפגם בהתקשרות שלנו לערכי הקודש • ערב יום הכיפורים נהג הרב צבי יהודה קוק זצ"ל לעורר אותנו לאהבת הבריות • מטרת התענית ביום הכיפורים היא לנתק מעט את נשמתנו מכבלי החומר ולאפשר לכל השאיפות הטובות והאמיתיות שלה להשתחרר ולהתגלות

עיקר כפרת יום הכיפורים על ידי שני השעירים שעלו לגורל, האחד לה' והשני לעזאזל. ראוי לשים לב שעל כל העבירות, הן של ישראל והן של הכהנים, היה השעיר לעזאזל מכפר, ואילו השעיר לה' נועד לכפר אך ורק על טומאת מקדש וקודשיו. בנוסף לכך הקריב גם הכהן הגדול פר לחטאת, כדי לכפר על טומאת מקדש וקודשיו שלו ושל אחיו הכהנים. השאלה עולה מאליה: מדוע הפר והשעיר שמזים את דמם בקודש הקודשים ובקודש נועדו לכפר על עוון המקדש בלבד, ואילו השעיר לעזאזל כיפר לבדו על כל שאר החטאים?

רעיון חשוב מאוד יש כאן. שורש כל החטאים נובע מפגם בהתקשרות שלנו אל ערכי הקודש שבאים לידי ביטוי במקדש. כשיש בשורש חטא, ממילא מתרבים חטאים בענפים. ועל כן עיקר הכפרה תלויה בטהרה מטומאה שבקודש, ולאחר שעיקר התיקון נעשה, ממילא מתברר שכל החטאים הם חיצוניים, ובקלות יחסית אפשר להשתחרר מהם. וזהו שנצטווינו לכפר על כולם בשעיר שנשלח לעזאזל, לאבדון.

אשמת ראשי העם

וכן אמרו חכמים: "שכל מה שהגדולים עושים הדור עושה. כיצד? הנשיא מתיר ואב בית דין אומר: הנשיא מתיר ואני אוסר?! והדיינים אומרים: אב בית דין מתיר ואנו אוסרים?! ושאר הדור אומרים: הדיינים מתירים ואנו אוסרים?! מי גרם לכל הדור לחטוא? הנשיא שחטא תחילה! אמר רבי שמלאי: כתיב 'כי זנתה אמם הובישה הורתם' (הושע ב, ז), שהם מביישים דבריהם בפני עמי הארץ. כיצד? החכם יושב ודורש בציבור: לא תלווה בריבית – והוא מלווה בריבית. אומר לא תגזול – והוא גוזל. אומר לא תגנוב – והוא גונב. אמר רבי ברכיה: מעשה באדם אחד שנגנבה טליתו והלך לקבול לדיין עליה – ומצאה פרושה על מיטתו… מעשה באדם אחד שנגנבה קומקמוס שלו ועלה לקבול עליו לדיין – ומצאו על הכירה שלו" (דברים רבה ב, יט).

כיוצא בזה אמרו חכמים על דין התורה, שהרוצחים בשגגה צריכים לגלות לעיר מקלט עד מות הכהן הגדול, משום "שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא ביקשו" (מכות יא, א). כלומר, אם הכהן הגדול היה ממלא את תפקידו באופן שלם, לא היו מקרים של רציחה בשוגג.

התיקון לכך הוא שכאשר נשיא יחטא הוא יתוודה ויקריב קורבן לכפרתו (ויקרא ד, כב). פירש רש"י על פי הגמרא בהוריות (י, ב): "אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו". והשגגה החמורה ביותר היא בדברי תורה, ששגגת תלמוד עולה זדון (אבות ד, יג).

אהבת הבריות

מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב, בשיחה לקראת יום הכיפורים היה רגיל לעורר אותנו לאהבת הבריות תוך הזכרת הפסוק "ורעת איש אחיו – אל תחשבו בלבבכם". והפסוק כולו: "כה אמר ה' צב־אות לאמור: משפט אמת שפוטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו, ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשוקו, ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם" (זכריה ז, ט-י).

והיה רגיל לבאר במשנה: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב), שיש בה שני עניינים שאינם תלויים זה בזה. "לא נאמר: אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה. זאת אהבה מזויפת. לאהבת הבריות יש ערך עצמי, ומזה נמשך קירוב לתורה. באילו בריות מדובר? ודאי ברחוקות מן התורה, שהרי אותן יש לקרב, וגם אותן יש מצווה לאהוב" (שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא, עמ' 30). "אהבת הבריות – עצמי! אבסולוטי! אמיתי! טבעי! נורמלי! אלוהי! – ומתוך כך מקרבן לתורה". "קודם כול יהודים צריכים להתרגל לקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'. זו מצווה מן התורה! יש להתרגל (לקיים אותה) במשך זמן רב מאוד. מצווה זו היא יסוד הכול. חז"ל אומרים ש'ואהבת לרעך כמוך' זו כל התורה כולה. יסוד הכול, שורש הכול. אחר כך אפשר לפרש איך ובאיזה אופן…" יש לשלב את האהבה והתוכחה שאף היא מתוך אהבה. "יש להינקות מהטומאה של שנאה, ומהטומאה של שנאה של תלמידי חכמים כאלו, וראשי ישיבות כאלו, שמחללים את השם ודוגלים בשם התורה להכניס לאוויר העולם שנאת הבריות, רחמנא ליצלן, ד' יצלינו!" (שיחות הרב צבי יהודה, מידות, עמ' 35; עם ישראל, עמ' 212).

"יש ש'תופסים' פסוק מתהילים: ‘הלא משנאיך ה' אשנא’, וישנן דרכי חינוך שמדגישים זאת באופן מיוחד, כיסוד בחינוך. מעמידים את מידת שנאת הבריות כיסוד מוסד, בטענה, שכך הם מגינים על עצמם. מעניין שמעולם לא שמענו שכינו צדיק וגדול בישראל בכינוי: 'שונא ישראל'. לעומת זאת, שמענו על מיוחדים שזכו לכינוי: 'הצדיק הגאון והקדוש, אוהב ישראל'" (מתוך התורה הגואלת, חלק ד', עמ' קס).

תלמיד חכם אמיתי אוהב הבריות

עוד לימד אותנו מו"ר הרב צבי יהודה: "אברהם אבינו נקרא 'אברהם אוהבי'. הוא כולו 'אוהב את הבריות'. רק על יסוד אברהם אבינו מגיעים למשה רבנו. התורה מגיעה אלינו מתוך ש'משה קיבל תורה מסיני', אבל המידות שלנו הן מאברהם אבינו. משה רבנו הוא נכדו של אברהם אבינו: אין זוכים לתורה אלא על יסוד המידות הטהורות, העדינות והזכות של אברהם אבינו. ככל שתלמיד חכם הינו יותר למדן, ככל שהוא יותר מתאים להגדרת תלמיד חכם שנקרא 'משה רבנו' – יותר עליו להיות מלא אהבת הבריות" (שיחות הרב צבי יהודה, מידות, עמ' 13).

אם כן למדנו מדברי הרב צבי יהודה זצ"ל שיש הכרח להקדים את ערך אהבת הבריות לערך לימוד התורה וקיומה בהקפדה. כי התורה נועדה להביא ברכה לאדם, לכן לעולם צריך שיהיה אדם תחילה, יגלה את ערכו, ומתוך כך יתעלה בהדרכת התורה. בלא זאת התורה עלולה להתהפך אצלו לסם המוות, לעשותו בעל עין רעה ובעל מחלוקת. ה' אוהב את ברואיו ואילו הוא ברשעותו, בשם התורה כביכול, שונא את ברואיו של ה'.

אהבת ישראל קודמת לאהבת התורה

עוד היה רגיל מו"ר הרב צבי יהודה להזכיר את דברי תנא דבי אליהו רבה: "פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום, מצאתי אדם אחד… אמר לי: רבי, שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבם אהבה גדולה, תורה וישראל, אבל איני יודע אי זה מהן קודם. אמרתי לו: דרכם של בני אדם שאומרים, תורה קדומה לכול, שנאמר 'ה' קנני ראשית דרכו', אבל הייתי אומר, ישראל קדושים קודמים, שנאמר 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתו'. משל למלך בשר ודם, שהיו לו אישה ובנים בתוך ביתו, וכתב את האיגרת (שהיא תורתו), אילמלי אשתו ובניו של מלך שעושים לו רצונו בתוך ביתו לא חזרה האיגרת…" (תנא דבי אליהו פרשה טו).

התיקון שבין אדם לחברו קודם

אמרו חכמים: "עבירות שבין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" (משנה יומא פה, ב). ואפילו יקריב כל קורבנות שבעולם וירבה בתפילות וצומות, אין מוחלים לו בלא שירצה את חברו (בבא קמא צב, א).

לפיכך יש להקדים לתקן את החטאים שבין אדם לחברו, שאם לא כן גם אם יתאמץ מאוד לשוב על עבירות שבין אדם למקום, מכיוון שהוא מסואב בעוונות שבין אדם לחברו לא יוכל להתקרב לה'. כיוצא בזה כתב רבי יאשיהו פינטו על עין יעקב (יומא פה, ב), שכל עוד יש בידו עבירות שבין אדם לחברו, גם כפרת העוונות שבין אדם למקום תלויה בכך שירצה תחילה את חברו. "וכיוון שהוא מרצה אותו ומפייסו, אז הקב"ה מתרצה לו לכפר לו עוונותיו שחטא בינו לבין המקום" (וראו ברכי יוסף תרו, א; כף החיים תרו, ג).

כיוצא בזה אמרו חכמים שדרך ארץ קדמה לתורה (תנא דבי אליהו א; ויקרא רבה ט, ג).

התענית פותחת אותנו לתשובה

בכל השנה הנשמה מכוסה במעטה חומרי ובתאוות הגוף השונות שגורמות לאדם לשכוח את שאיפתו הפנימית ולחטוא. וציוונו ה' להתענות ביום הכיפורים כדי שנשמתנו תתנתק מעט מכבלי הגוף והחומר וכל השאיפות הטובות והאמיתיות שלה ישתחררו ויתגלו.

התענית פותחת אותנו תחילה לתיקון חטאים שבין אדם לחברו. בדרך כלל אדם עוסק בקידום מטרותיו, ולשם השגתן הוא לעיתים מתעלם מצערם של חבריו ופוגע בהם. על ידי תחושת צער התענית ליבו של האדם נפתח להכרה בצערם של חבריו ובצערן של כל הבריות. בעיותיו הקטנות מקבלות את המקום הנכון לעומת הצער הגדול שיש בעולם ולעומת העוולות המוסריות שכאבן נוקב עד תהום.

מתוך כך הוא מתעורר להבין שרק על ידי אמונה בה' וקיום התורה והמצוות יוכל האדם להגיע לתיקונו ולגלות את כל כוחותיו וכישרונותיו, וכך מתוך הרצון להיטיב לבריות הוא מגיע לתשובה מאהבה במצוות שבין אדם לחברו ובין אדם למקום.

שמחת הסוכות ושמחת תורה

מתוך תשובת יום הכיפורים זוכים ישראל לשמחת הסוכות שמבטאת את אחדות ישראל, וכפי שאמרו חכמים: ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת (סוכה כז, ב). וכן ארבעת המינים רומזים לכל סוגי היהודים שמתאגדים יחד בחג הסוכות, ואף שהערבה רומזת ליהודים שאין בהם תורה ומצוות, ולכאורה אין לחייהם ערך. אולם דווקא בזכות התאחדות כל ישראל, כל ישראל מתכפרים וכבוד ה' מתעלה (עיינו ויקרר רבה ל, יב). ומתוך כך אפשר לזכות לשמחת התורה, ולזכות לחיים ולברכה בעולם הזה ובעולם הבא.