רביבים

המחלוקת על הרב פיינשטיין בעקבות היתריו

הרב משה פיינשטיין זצ"ל

בשנות השישים רבים מרבני היהדות החרדית ליבו אש של מחלוקת נגד הרב פיינשטיין בשל היתר ההזרעה המלאכותית שלו, ואף ביזו אותו ושרפו את ספריו • אחד ממתנגדיו טען כי יש לקבל את חומרותיו, אך בכל הפסקים שכתב להקל יש לפקפק • כאשר ביקשו רבנים לגונן על עמדתו של הרב פיינשטיין, נתקלו גם הם בזלזול ובהקנטה

בטור הקודם הבאתי את סיפורו של הרב שלמה ריסקין שליט"א על הרב סולובייצ'יק זצ"ל, שנענה לבקשת הרבנית פיינשטיין לבקש מבעלה הרב משה פיינשטיין לחזור בו מההיתר על הזרעה מלאכותית, כדי שהקנאים יפסיקו לרדוף אותם. והרב סולובייצ'יק הסכים, למרות שאמר לרב ריסקין כי הרב פיינשטיין לא יחזור בו, כי הוא "גיבור כאריה". בעקבות זאת נשאלתי, איך ייתכן שהרב סולובייצ'יק הסכים לבקש מהרב פיינשטיין לחזור מפסק שהיה סבור שהוא האמת לפי התורה?!

תשובה: גם הרב סולובייצ'יק היה מוכן לשלם מחיר כבד על עמדותיו. בבחירתו לתמוך בציונות ובתנועת המזרחי איבד את מעמדו בעולם החרדי שממנו בא. הוא היה מגדולי המעמיקים בעולם הישיבות הליטאי, וחבריו לשעבר התעלמו ממנו, והיו שביזו אותו, והוא נעלב ושתק. אף על פי כן סבר שיש לרב פיינשטיין מקום לשקול להיענות לבקשת הרבנית ולוותר על היתר זה כדי למנוע את הסבל שנגרם להם על ידי הקנאים. ואולי גם חשב שעדיף לוותר על היתר זה כדי לשמור על מעמדו של הרב פיינשטיין כפוסק מקובל, ועל סדרת ספריו 'אגרות משה' שהתפשטו בישראל. כמו כן, נטייתו של הרב סולובייצ'יק עצמו בסוגיה זו הייתה לחומרה, אלא שלבסוף הסכים להכרעת הרב פיינשטיין ('נפש הרב' תשנ"ט, עמ' רנה).

בדרך כלל הטענות של בעלי המחלוקת אינן נשענות על יסודות ההלכה, אלא על כך ש"גדולי הדור" הקודם אסרו והרעישו על זה. רק לאחר מכן מביאים סברות צדדיות לאסור. בפועל, רבים מהפסקים הללו היו מוסכמים מלכתחילה על רוב הרבנים, שכן הם נשענו על יסודות ההלכה המקובלים. אלא שהקנאים פוסלים את כל שאר הרבנים, וממילא יוצא להם ש"כל הרבנים" סוברים כמותם

המחלוקת נגד הרב פיינשטיין

המחלוקת נגד הרב משה פיינשטיין זצ"ל (תרנ"ה-תשמ"ו, 1986-1895) הגיעה לשיאה בשנת תשכ"ד, כשהיה קרוב לגיל שבעים (שבעים של לפני שישים שנה הוא כשמונים של היום). את המחלוקת עורר תחילה הרב מאיר אמסל (תרס"ז-תשס"ז, 2007-1907), עורך כתב העת 'המאור'. אולם עוד לפני כן הייתה לרבנים שונים, ובראשם רבי יואל מסאטמר, טינה קשה כלפי הרב פיינשטיין על עמדותיו ופסקיו, ועתה שנמצאה ההזדמנות לצרף אליהם עוד רבנים שחלקו על הפסק שלו, התעצמו לנהל נגדו מאבק גלוי וחריף. בכתב העת 'המאור' השתתפו במשך השנים גדולי התורה החרדים מכל הפלגים, וממילא כאשר על דפיו נוהלה המערכה נגד הרב פיינשטיין, התקבל הרושם בציבור שרבים מאוד נגדו.

הניצנים הראשונים הופיעו בתמוז תשכ"ב, אז כתב הרב אמסל ב'המאור' ביקורת נגד היתרו של הרב פיינשטיין, שהתיר לבני זוג שאינם יכולים להוליד מפני בעיית פוריות של הגבר, לקבל תרומת זרע מאדם זר. ובחודש אב פרסם מאמר של הרב עזרין (תלמיד הרב אלחנן וסרמן) שגינה אותו על "הפרצות שהתרבו" בעטיו.

שנתיים אחר כך, בשנת תשכ"ד, פרסם הרב אמסל ב'המאור' עוד מאמר של הרב עזרין נגד הרב פיינשטיין, ובו כתב: "כל מי שמתיר זה, אומר אני עליו שאין שם לא חוכמה ולא גאונות אלא חסרון דעת תורה בעלמא, והוא הגורם שעל ידו יהיה הדור פרוץ בזנות". לאחר מכן הצטרף הרבי מסאטמר וכתב שני מאמרים ארוכים, בחודש אב ואלול, כנגד "פרצה נוראה", קבע כי ילד שנולד באופן זה הוא ממזר, וסיים: "ישתקע הדבר ולא יעלה על לב אדם מישראל לדבר מתועב כזה, להראות טומאה וממזרות וערבוביה בישראל, וברוב רחמיו וחסדיו ית"ש יצילנו ממכשולות נוראות כאלה, רחמנא ליצלן". גם הרב עזרין המשיך להשתלח ברב פיינשטיין, שאין צורך כלל לסתור את דבריו, שכן "ידוע לכל בר בי רב מה שכתבו בזה הגאונים האמיתיים, צדיקים יסודי עולם, ולא כתבו שום היתר לזה", ואין להתחשב במי שמחדש "היתרים מעושים ואינו מחשיב דברי הקדמונים".

העצמת המחלוקת

בחודשים הבאים, בשנת תשכ"ה, המשיך הרב אמסל לקבץ ולהדפיס ב'המאור' מאמרים נגד הרב פיינשטיין, ובהם גם מאמרים מרבנים ליטאים שהעריכו את הרב פיינשטיין אבל חלקו עליו בפסק זה, דוגמת הרב הנקין והרב צימרמן, ועוד מאמרים מרבנים חסידים וליטאים קנאים שתקפו אותו באופן אישי, בהם הרב שלמה הלברשטאם, והרבי מבאבוב (תרס"ח-תש"ס) שפרסם נגדו 'קונטרס להצלת קדושת וייחוס ישראל', ובו התייחס בבוטות לדברי הרב פיינשטיין וכינה אותם "הפקרות", "נבלה", "מחשבת פסול", "תועבה", "הפורעניות המרה", "חורבן כליל של טהרת וייחוס המשפחה הישראלית" ועוד כיוצא בזה. וכדי להתמודד עם "החורבן הנורא הבא על ראשינו", הציע "להכריז חרם איום על כל אישה אשר תפשע מהיום והלאה בפשע הזה, ועל כל ולד הנולד מהזרעה זו, שלא יהיה לו חלק ונחלה בקהל ישראל".

ועוד מאמר מהרב עזרין, שבו התמרמר על הרבנים שהקב"ה "חננם בבינה והשכל" ומבינים שהיתרו של הרב פיינשטיין "הוא דבר זנות ומביא לידי ממזרות", ומדוע הם "מחשים על זה ואינם מבערים על ידי חרמות ואיסורי, שהלא ידם תקיפה. והם עתידים ליתן הדין". ומאמרים נוספים מרבנים מפורסמים מכל העולם ש"פלצות אחזתם", ועדות שהרב שפרבר מבראשוי "צעק צעקה גדולה ומרה" נגד ההיתר, וכיוצא באלה.

מובן מאליו שבעקבות זאת נמצאו "צדיקים" שזרקו את ספרי 'אגרות משה' ואף שרפום. אחרים הטרידו את משפחת הרב פיינשטיין בדברי נאצה וגידופים. ואחרים 'מתונים', שהתנערו מהגידופים ומזריקת הספרים, התקשרו להביע את מלוא עומק צערם על ההיתרים המוגזמים של הרב פיינשטיין שגרמו לכל חילול השם הזה, ש'צדיקים' ו'גדולים' נאלצים לצאת נגדו. ההתקפות על הרב פיינשטיין התפשטו לעוד כתבי עת והפכו לשיחת היום ברחוב החרדי.

בקשת הרב גרינבלט

בתגובה לפרסומים שלח הרב אפרים גרינבלט (תרצ"ב-תשע"ד, בעל שו"ת 'רבבות אפרים') מכתב מחאה קצר ל'המאור' נגד דברי הזלזול ב"עמוד ההוראה ופוסק הדור". הרב אמסל כתב שהוא ממלא את רצונו באהבה ומפרסם את מחאתו, ובתוך כך הוסיף עקיצה על מעמדו הנחות של הרב גרינבלט, "שאפשר שעל ידי זה יתעוררו כמה מחבריו הרבנים נ"י להמציא לו משרה יותר טובה, שהרי פרנסתו במעמפיס היא לא קלה", והמשיך במאמר גדול להסביר מדוע "מוכרחים" לצאת נגד הרב פיינשטיין.

מדוע היו "מוכרחים" לצאת נגדו

אומנם הרב אמסל הקפיד להתבטא כלפי הרב פיינשטיין בכבוד, וכתב "שעל הוראותיו לאיסורא בוודאי יש לסמוך עליהן, כי מכיוון שאסר, הרי ברור שאין עוד מקום בזה להתיר. אבל לתשובותיו להיתרא, יש להתייחס אליהן בכל הזהירות, כי כוחא דהיתרא של הגאון הזה שליט"א עולה פי כמה על כל המקילים שהיו בישראל, וגם זה הוא כתוצאה ממידותיו המצוינות בחסד ובצדקה וברחמים על הבריות, ורוצה שלא להחמיר עליהן במקום שמוצא איזה סמך שהוא להקל…"

וכיוון שספריו של הרב פיינשטיין מפורסמים, והוא בהיתריו הרס בניין שבנו בעמל רב רבנים רבים, לכן הוכרח "להודיע ברבים שאין בני תורה מסכימים לכל פסקיו של הגאון בעל שו"ת 'אגרות משה', ובפרט לאלו שהפריז בהם על המידה ויצא בהם לחלוק על גדולי הדור הקודם".

הקולות של הרב פיינשטיין

כדי להוכיח את דבריו, שהרב פיינשטיין מקל "בדברים שגדולי האחרונים ז"ל אסרו בהחלט ונתפשט איסורם בבית ישראל", קיבץ הרב אמסל שלושים פסקים שכאלה, שהם תמוהים בעיניו, ופרסם אותם בכסלו תשכ"ה.

בהם: א. התיר לערוך חגיגת בת־מצווה, בניגוד לעמדת "הרבה רבנים צדיקים שנלחמו קשה עם המתבוללים". ב. התיר לאמץ ילדים בניגוד לרבנים שאסרו. ג. התיר לשטוף בשרי וחלבי באותו כיור – "ובזה ניטשטש להם הגבול שבין בשר לחלב". ד. התיר לצרף מחללי שבת למניין ודברי קדושה, נגד דעת "כל האחרונים". ה. התיר לתלות דגל ישראל בבית כנסת – "צא וראה החילול השם שבדבר" (בגלל זה הרב אמסל פרש מאגודת ישראל, שהרב פיינשטיין היה נשיאה). ו. התיר אתרוגי שביעית, "והתמיכה הכללית ברבנות הראשית". ז. התיר להיות מלמד אצל מתבוללים, דבר שהיה איסור מפורש אצל "גדולי הדור הקודם". ח. התיר להכריז הדפים בבתי התפילה – "הוא מנהג רפורמי ותיק". ט. התיר להעמיד חופות בבתי כנסת – "מי לא יזכור המלחמה הקשה של הרבנים בדור הקודם נגד מנהג מובהק זה של הרפורמים". י. התיר תפילה בבית כנסת בלי בימה – "נגד דבר זה נלחמו כל גדולי הדור הקודם נגד המתבוללים". יא. התיר משתאות משותפים (דינר) עם רפורמים למען מגביות ציוניות. יב. התיר "לאכול כרוב מבתי החרושת בלי בדיקת תולעים על סמך שבאמריקא אין תולעים". יג. התיר מחיצה לא מספיקה בבית כנסת. יד. התיר חלב נוכרים – "זכור הרעש הגדול שהרעישו גדולי הרבנים על זה". טו. כהמשך לזה, התיר גבינת שמנת (קרים צ'יז) של גויים – "היינו חלב עכו"ם ובישול עכו"ם". טז. התיר לסמוך על יצרן של שמנים צמחיים האומר שהשמן נקי מתערובת איסור, "וממילא אין צורך בהשגחה כלל". יז. התיר "הבלנדר־ויסקי" למרות ש"חרדים נזהרים מלשתותו". יח. התיר גילוח בחול המועד. יט. התיר לנשים לגלות שערן ב' אצבעות כלפי מצחן וחלק בזה על החתם סופר. כ. התיר פת שאפה מחלל שבת. כא. התיר "בתי חינוך משותפים לקטנים ולקטנות, הגם שגורם שגם לגדולים ולגדולות לעשות כן". כב. התיר הפלגה בשבת בספינות של חברת 'צים' הישראלית שחשודה על חילול שבת. כג. "מתעורר הרושם שבשעת הדחק מותר להתפלל אף בלא מחיצה, רק שלא ישבו מעורבין". כד. התיר הכנסת כלב נחייה לעיוור בבית הכנסת. כה. פסק שמציצה אינה מעכבת את המילה.

בשולי טענותיו

יש לשים לב שבדרך כלל הטענות של בעלי המחלוקת אינן נשענות על יסודות ההלכה, אלא על כך ש"גדולי הדור" הקודם אסרו והרעישו על זה. רק לאחר מכן מביאים סברות צדדיות לאסור. בפועל, רבים מהפסקים הללו היו מוסכמים מלכתחילה על רוב הרבנים, שכן הם נשענו על יסודות ההלכה המקובלים. אלא שהקנאים פוסלים את כל שאר הרבנים, וממילא יוצא להם ש"כל הרבנים" סוברים כמותם.

בפעם הבאה נספר על סיום הפרשה.

הצטרפו לקבלת רביבים

הרשמה לניוזלטר שלנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד ברביבים

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן