חינוך טוב בהישג יד

עמדתו הגאה והמוסרית של האב שבנו נפסל מקצונה ● ערכי החסד והאמת שהחייל קיבל בבית ● אפשר להשפיע על הצבא גם מבחוץ

יישר כוח לצוער שהודח מקורס קצינים 
בשבוע שעבר זכינו לשמוע עמדה לאומית ומוסרית בבהירות נדירה. כל מילה של ויטלי וובנובוי, האב שהתייצב בגאווה אחרי בנו, היתה במקומה. ממש מילה בסלע, מנומקת ומלוטשת. במקום לדבר על בעיה רגשית הוא דיבר בהיגיון ובהזדהות מלאה עם העם היהודי הבונה את ארצו, על תפקידו של צה"ל להגן על העם ולא להחריב ישובים, ועל החובה המצפונית להתנגד לגירוש יהודים. 

כפי שדווח בשבוע הקודם, מדובר בבחור מוכשר, שהצטיין במתמטיקה ופיזיקה. לאחר שנחסמה בפניו הדרך לתרום לעם כקצין, פתוחה לפניו לרווחה דרך יותר טובה. הוא יוכל להשקיע את כשרונותיו במדעים המדויקים, להעמיק את זהותו היהודית בלימוד התורה, להקים משפחה גדולה ולגור באחת ההתנחלויות, ובעזרת ה' יצליח, יתעשר, ויתרום לחיזוק מוסדות וגופים טובים. בסיבוב הבא, הוא יקבע את אופיו של צה"ל.

חסד ואמת 
סיפר לי חבר שלפני כמה שנים, בשעה שאמו היתה חולה מאוד, הועלתה אפשרות שתרופה נסיונית שפותחה ברוסיה תביא מזור למחלתה. הציעו לו לפנות לאיזה יהודי מקרני שומרון, ויטלי וובנובוי שמו (אביו של הצוער המודח), שיש לו קשרים טובים במוסקבה, ואולי דרכו יוכל להשיג את התרופה. חברי פנה אל מר וובנובוי, ולמרות שלא היתה ביניהם היכרות אישית, לא חסך וובנובוי מאמצים. תוך שבוע השיג את התרופה, ואף דאג שמישהו יביאה לקרבת מקום שהותה של החולה. כל זאת עשה ללא תמורה וטובת הנאה, ולמרות היותו עסוק בעבודתו.
ללמדנו שהאמת שנתגלתה לפנינו היא אמת יהודית, שמקורה בחסד ובאידיאליזם אמיתי. 

דו"ח דברת 
אין עדיין מידע מלא על דו"ח דברת, אולם ממה שנודע לי מפי הרב שי פירון, חבר ועדת דברת ומראשי ישיבת ההסדר בפתח תקווה, נראה שמההיבט הכלכלי שבו תוכל לצמוח ברכה. אמנם על הצד הערכי חינוכי שבדו"ח דברת יש לי ביקורת. לא מובטח בו חינוך יהודי ערכי ומוסרי לכלל האוכלוסייה. הציבור החילוני עלול להמשיך ולהתרחק ממסורת אבותיו. אבל צריך לדעת שגם תיקון כלכלי הוא תיקון מוסרי חברתי. מצוות רבות בתורה עוסקות בדיני ממונות ובצדקה, ולכן יש להעריך את התיקונים הכלכליים ארגוניים שבהמלצות הוועדה. 

ייעול המערכת והשקעה נוספת בחינוך 
עד כה, כארבעים אחוז מתקציבי משרד החינוך נבלעו בצנרת ופרנסו את המנגנון הגדול מידי. לפי התוכנית החדשה, רק עשרה אחוז מהתקציב יופנה לעובדי משרד החינוך ושאר המנגנונים, ואילו כל שאר תשעים האחוז יילכו לבתי הספר, לחינוך. בכסף שיתפנה ובעוד תקציבים יוסיפו שעות לימוד. 

שעות הלימוד יתוגברו 
מגיל 5 ועד 18, כל ילד במדינת ישראל יהיה זכאי ללמוד מהשעה שמונה בבוקר ועד ארבע אחר הצהרים, חמישה ימים בשבוע, במימון מלא של המדינה. אסור יהיה לבית הספר, לאולפנה, או לישיבה התיכונית לגבות סכום נוסף מההורים על שעות הלימוד הללו, וזאת כדי לאפשר לכל ההורים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר, לישיבות ולאולפנות. הורים שירצו יוכלו לממן שעות לימוד נוספות אחר השעה ארבע וביום שישי. לימודים אלו יוכלו להתקיים בבית הספר ועל ידי צוות בית הספר. 

זכות ההורים לבחור את חינוך ילדם 
עד כה המדינה הציעה לכל ילד בית ספר אחד, סמוך למקום מגוריו. אם ההורים לא היו מרוצים מרמת בית הספר או מהקו החינוכי שלו, מידת ההשפעה שלהם היתה מועטה ביותר. המנגנון הגדול, שאכל ארבעים אחוז מהתקציב, היה מעורב בכל וקבע הכל. מי שלא היה מרוצה היה צריך לפרוש מהמערכת, להקים בית ספר נפרד ולהשתתף במימונו. כך פרש ציבור גדול מהמערכת הציבורית, ושלח את ילדיו למוסדות פרטיים למחצה. חלק עשו זאת מסיבות דתיות, כמו רצון לתגבר את שיעורי הקודש ולהפריד את כיתות הבנים והבנות, וחלק עשו זאת כדי לשפר את החינוך של ילדיהם ולצרפו לחבורת ילדים אליטיסטית יותר. 

לפי המלצות הוועדה, לכל הורה תהיה בחירה לאיזה בית ספר ישלח את ילדיו. משרד החינוך יממן הסעות עד למרחק מסוים לארבעה בתי ספר. כל אחד מבתי הספר יקבע לעצמו מדיניות ודגשים חינוכיים, וההורים יבחרו מה עדיף עליהם. לדוגמא: אחד יהיה תורני, השני מדעי, השלישי של 'נאמני תורה ועבודה', והרביעי יגדיר את עצמו כחרד"לי וירבה בלימוד בקיאות. משרד החינוך יממן את כולם באופן מלא, בתנאי שיהיו פתוחים לקבל כל תלמיד, עני כעשיר, אשכנזי כספרדי וכו', ובלבד שהתלמיד יהיה מתאים לאופיו של בית הספר. למשל, בית ספר שיגדיר את עצמו כחר"דלי ומתנגד לטלוויזיה, יוכל לקבוע שרק מי שמצהיר שאין לו טלוויזיה בביתו יוכל לשלוח לשם את ילדו.

בית ספר שיתוקצב באופן זה יתחייב ללמד את תוכנית הליבה, שאותה ממילא לומדים בכל סוגי בתי הספר שבמגזר הדתי-לאומי.

בתי הספר יצטרכו למנות לפחות 240 תלמידים. אם יהיה מורה שאינו מלמד כהוגן ובעטיו הורים רבים אינם רוצים לשלוח את ילדיהם לבית הספר, ייאלץ המנהל לפטר את אותו המורה, או לסגור את בית הספר וממילא לפטר את כל המורים. אם תוכנית הלימודים של 'נאמני תורה ועבודה' או החרד"לים לא תמצא חן בעיני ההורים שבאותה העיר, וכולם ינהרו לבית הספר המדעי או התורני, בתי ספר אלה יצטרכו להיסגר או להשתנות. ההורים יוכלו לקבוע את החינוך שהם רוצים לתת לילדיהם. 
במקומות קטנים, שלא ניתן לקיים בהם בית ספר גדול, כדוגמת יישובים קטנים ומרוחקים, יוקם בית ספר דתי במימון מלא של משרד החינוך. רוב ההורים יקבעו את הכיוון החינוכי של בית הספר, ואם הם ירצו שהכיתות יהיו נפרדות, הם יקבלו מימון לכך מכיתה ג'.

היחס לעניים ולמשפחות ברוכות ילדים 
כיום משפחה ענייה ומרובת ילדים שרוצה לשלוח את ילדיה לבית ספר חצי פרטי, זוכה לקבלת פנים צוננת למדי. המנהל חושש שמא לא יהיה להם כסף לשלם. אם יצטרכו שיעורי עזר לתגבור באחד המקצועות, לא יוכלו לממנם. ולכן הוא משתדל למנוע מילדיהם להתקבל לבית ספרו. על פי התוכנית, כל תלמיד נוסף בבית הספר יביא עמו תקציב. ילד למשפחה רגילה ימומן, נניח, בכשמונת אלפים ש"ח לשנה. ילד ממשפחה מרובת ילדים יתוגמל בכשנים עשר אלפים בשנה. מעתה, כשתגיע גברת כהן (שבעלה עובד במחסן בסופר) לשלוח את בנה העשירי לבית הספר, תקבל אותה המזכירה במאור פנים ושמחה, ותאמר: "גברת כהן היקרה, את יודעת שאצלנו יש יחס מיוחד למשפחות ברוכות ילדים. תמיד תוכלי להגיע אלינו, לדבר עם המורים והמנהל". ותוך כדי הגשת כוס התה תוסיף: "אגב, שמעת על היועץ החדש שיש לבית הספר, הוא מתמחה ב… וכו' וכו'". ופתאום ייכנס המנהל ויאמר: "גברת כהן הנכבדה: כולם כאן שמחים על החלטתכם לשלוח את בנכם לבית הספר שלנו". כך ידברו כולם, וגברת כהן תחזור מאושרת לביתה כשבפיה בשורות טובות לספר לבעלה. 

באופן זה גם תיפתר בעיית הילד החריג. הוא יביא עמו תקציב גדול כל כך (כארבעים אלף ש"ח לשנה), שכל בתי הספר יתחרו על ליבם של הוריו. על ידי הטיפול בו יוכלו לממן עוד שיעורי תגבור רבים לכלל הילדים, וילמדו אותם לתמוך במי שזקוק לעזרה.

הבעיות 
ברור שכל שינוי עלול ליצור בעיות. למשל, בתי ספר קטנים יאוחדו, ויתכן שמשפחות מסורתיות, שעד כה העדיפו לשלוח את ילדיהם לבית ספר הממלכתי דתי הסמוך לביתם, לא ירצו לשולחו בהסעה. 
בעיה שעלולה להיות עוד יותר קשה היא מי יכריע כשיתעוררו שאלות. אם בתי הספר הדתיים יהיו כפופים למפקחים שאינם מבינים את מגמות החינוך הדתי, הם עלולים להצר את צעדי בתי הספר, להתערב בתכנים חינוכיים, ולגרום נזקים שקשה לשער. על מניעת סיכונים אלו ושמירת ההישגים המצוינים של החינוך הדתי נלחמים רבני ומנהיגי החינוך שלנו, וביניהם דודי הרב איתן איזמן שליט"א ראש מוסדות צביה ונועם. 

התקווה 
אולם חובה להודות כי מחיר החינוך נעשה כבד מנשוא. רבים משלמים כל חודש כשלושת אלפים ש"ח עבור חינוך, ובעלי משפחות ברוכות ילדים נאלצים לשלם חמשת אלפים ש"ח לחודש ואף יותר. למשפחות רבות כבר אין יותר חסכונות, רק חובות. בבית אוכלים לחם עם ממרחים, ובשבתות מוסיפים מעט דג ובשר. בגדים קונים רק לעיתים נדירות. רואים עליהם שהם עניים. האבא עובד שעות נוספות ולמרות זאת אינו מצליח לגמור את החודש. הוריו עזרו לו לקנות דירה, אבל הוא כבר לא יוכל לעזור לילדיו. כל הכסף הולך לחינוך. 

אמנם נכון, אם אין ברירה, אזי החינוך חשוב מכל. אבל אם אפשר, חובה עלינו לפעול ככל יכולתנו כדי להקל על המשפחות. לאפשר להן לנשום מעט. אולי אפילו לחסוך קצת כסף לעתיד, כדי שיוכלו להוביל את ילדיהם לחופה בשמחה.