האם מי שלומד לאט יכול להיות תלמיד חכם? ● יש מי שאינו קולט מהר, אך הוא בעל הבנה עמוקה, יכולת הסברה או כישרון סיכום
מי מתאים להיות תלמיד חכם?
שאלה: אני לומד כיום בישיבה ושמח מאוד בלימוד התורה, אבל אינני בטוח שאני מתאים להיות ר"מ בישיבה. רבים מחברי בישיבה חריפים ובקיאים ממני, ולעומתם אני לומד די לאט. אמנם נדמה לי שלאחר שאני מבין את הסוגיה, הבנתי טובה, אולם כדי להיות ר"מ כמדומה שצריכים להיות חריפים ומהירי מחשבה יותר. האם עדיף להישאר בישיבה מתוך תקווה שבמשך הזמן אמצא את מקומי, או שמא עדיף שאלך ללמוד מקצוע תוך קביעת עיתים לתורה?
תשובה: בשבוע הקודם כתבתי כי בחירת תחום העיסוק צריכה להתבסס על שלושה מרכיבים: כישרון, רצון, וצורך. וכך כמובן למי שרוצה לעסוק בתורה, ללמוד וללמד.
כישרון
ראשית, עליו להיות מוכשר בלימוד. אבל אם הוא רואה שאין לו ברכה גדולה בלימוד – הבנתו בינונית, זכרונו חלש, ואין לו יכולת הסברה מיוחדת – מוטב שיבחר תחום שבו יוכל להצליח יותר.
יתר על כן: על תלמיד חכם מוטלת אחריות כבדה, ואם אינו מבין כראוי את תלמודו, הוא עלול לבלבל את התלמידים בשיעוריו ולענות להם תשובות שאינן נכונות. גם אם לא יטעה, כיוון שאיננו מבין יפה את תלמודו, מן הסתם גם לא יידע לבאר היטב את הסוגיות, וכך הוא עלול להשניא את לימוד התורה על תלמידיו ושומעיו. וכן אמרו בתלמוד (ע"ז יט, ב): "כי רבים חללים הפילה – זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה". ואם הוא מלמד דברים מוטעים, עליו נאמר: "ארור עושה מלאכת ה´ רמיה" (ב"ב כא, ב).
סוגי כישרון שונים
אמנם צריך לדעת כי ישנם סוגים שונים של כישרון, ולפני שאדם מחליט שאינו מוכשר מספיק לעיסוק בתורה עליו לבחון את עצמו היטב. כי אולי הבנתו איטית, בתחילה נדמה שהוא לא מבין כלום, אבל אחרי שיקיף את כל הסוגיה היטב, יבין אותה באופן בהיר ונפלא. ואם ישקוד על הכנת שיעוריו יוכל לשמש כר"מ מצוין בישיבה גבוהה, קל וחומר בישיבה לצעירים.
ואולי הוא אינו חריף כל כך בוויכוחים עם חבריו לספסל הלימודים, אבל יש לו הבנה חינוכית מעמיקה, ואם יבחר להיות מורה לילדים קטנים, יראה ברכה גדולה בעמלו.
ואולי אינו חדשן גדול וגם אינו מהיר הבנה, אבל יש לו יכולת מצוינת לסכם נושאים חשובים ולהעביר עליהם שיעורים מסודרים ובהירים. הוא יוכל לבחור לעצמו מספר תחומים ולהתמחות בהעברת שיעורים עליהם, ומוסדות חינוך רבים ישחרו לפתחו כדי שילמד גם אצלם.
יש שבלימוד הגמרא אינם מצטיינים כל כך, אבל בתנ"ך ואמונה (מחשבה) יוכלו לעשות חיל. ויש שאינם מוכשרים להעביר שיעורים, אבל הם מצוינים בכתיבה וסיכום, וביכולתם לכתוב ספרים מועילים.
רצון ומסירות
אולם הכישרון לבדו אינו מספיק, צריך גם רצון. לומדי התורה שתורתם אומנותם צריכים להקדיש עצמם לתורה במסירות רבה במיוחד. אסור שיראו את לימוד התורה כעוד אחד מן המקצועות שאפשר להתפרנס מהם. אם לא יהיו מסורים לתורה ולעבודת ה´, לא יוכלו לשמש דוגמא ראויה לתלמידיהם, וימעלו בתפקידם המקודש.
ברוב המקצועות האדם נדרש להקדיש לעבודתו מספר שעות בכל יום, ולאחר מכן הוא חופשי לעשות כרצונו. לעומת זאת, העוסק ברבנות והוראה צריך להקדיש לכך את כל חייו. גם לאחר שסיים את שעות ההוראה שלו, עליו להמשיך ללמוד כדי להתגדל בתורה, ועליו להמשיך לחשוב על תלמידיו, כיצד לקדמם ולרוממם. אם לא נהג כך, עשה את מלאכת ה´ רמייה. גם כאשר הוא זקוק למנוחה, הרי היא נעשית רק כדי לחזור לעבודת הקודש בכוחות מחודשים. עליו לרצות לעסוק בתורה לשם שמיים, ורק כדי שיוכל לקיים את משפחתו ללא דאגות צריכים לתת לו משכורת.
הרצון צריך להיבחן היטב
כאן המקום להוסיף הערה חשובה שקיבלתי מהרב אהרן מרצבך, רב הקיבוץ שלעבים: ישנם בחורים שהתחנכו במקומות שלא מדגישים כראוי את ערך לימוד התורה, ובחירתם עלולה להיות מוטעית. יתכן שאילו היו יודעים את גודל ערך לימוד התורה היו רוצים ללמוד תורה במסירות עצומה, ורק מפני שלא למדו להעריך את מצוות לימוד התורה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות, הם מעדיפים לבחור תחום אחר.
הבוחרים במקצוע התורה שלא לשם שמיים
אבל מי שאינו מוצא בנפשו רצון אמיתי להתקדש במסירות לתורה ולהוראתה, גם אם יהיה מוכשר ומבריק בלימודו, מוטב שיבחר מקצוע אחר ויקבע עיתים לתורה. ואם מפני שהוא מוכשר הוא בוחר לעשות לעצמו "קריירה טובה" ברבנות או בדיינות ללא רצון אידיאליסטי והתמסרות, עליו חלים דברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה ג, י: "…הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן".
מאלה המוכשרים שלמדו תורה בלי כוונה טהורה צומחים רבנים שאינם מקדשים שם שמיים. הם מצטיינים ביכולתם לזכות באהדת הגוף הבוחר, וחלשים בהשפעה תורנית מוסרית. מהם הרבנים שנבחרים לרבנות במקום אחד וגרים במקום אחר, כאילו כל מגמתם רק כבוד ומשכורת. מרבים לגבות כסף על חתונות וממעטים בנתינת שיעורים.
צורך ציבורי
המרכיב השלישי תלוי בציבור. לפני ארבעים שנה, הציבור בארץ שיווע לרבנים ומורים. כמעט כל מי שעסק בתורה נדרש להיות רב או מורה. גם מי שכשרונותיו היו בינוניים הועיל מאוד לציבור, מפני שלא היתה אפשרות למצוא מורה טוב ממנו.
אולם עם השנים הלכו והתרבו לומדי התורה. רוב משרות הרבנות וההוראה נתפשו. רק מי שהוא ממש מתאים לתפקיד הרבנות או ההוראה, יש לקוות שימצא לבסוף מקום. אבל מי שאינו מתאים כל כך, עדיף שילך לתחום אחר, מפני שכבר אין צורך ציבורי במורים בינוניים.
הטובים לרבנות וחינוך
אחרי כל זאת, בחורים מוכשרים ואידיאליסטים, שיש להם יכולת הסברה ומנהיגות, שאר רוח ורצון להיטיב, והם מוכנים להקדיש את עצמם למען המטרה הנעלה והמקודשת מכל – ראוי להם להקדיש את כל מרצם ללימוד התורה ברוחב ובעומק, ויזכו להגדיל תורה ולהאדירה. עתידנו הלאומי ועתיד העולם כולו תלוי בהם, שמכוח לימוד תורתם יהיו מגדלי אור למלא את הארץ דעה את ה´ כמים לים מכסים ולתקן עולם במלכות ש-די.
האם אפשר לברך הגומל בפני עשר נשים?
עיקרה של ברכת ´הגומל´ להודות לה´ "בקהל עם". ומשמע שחכמים השוו את עניינה של ברכת ´הגומל´ לתקנת המניין, שצריך לברכה בפני מניין של גברים. אלא שנחלקו הפוסקים בשאלה האם אפשר לברך ´הגומל´ בפני פחות מעשרה. ולפי הדעה שאפשר לברך אותה לפני פחות מעשרה, אפשר גם לברך אותה בפני נשים (וכך דעת כנסת הגדולה, וכך משמע לדעת רע"א, כמבוא בבאו"ה ריט, ג). אולם כיוון שיש בדבר ספק, הכלל הוא שספק ברכות להקל, ולכן אין לברך ´הגומל´ כאשר אין שם מניין של עשרה גברים (מחה"ש, ערוה"ש ריט, ו, בא"ח עקב ה, כה"ח ריט, ג).
בצלים קלופים שעבר עליהם הלילה
שאלה: במוצב שבו אנחנו משרתים במילואים קילף הטבח כשלושים בצלים והניחם בכלי סגור למשך כמה ימים. האם מותר לאוכלם, או שצריך לזורקם מפני חשש סכנה שבאכילתם?
תשובה: סיבת השאלה, מפני שמובא במסכת נדה (יז, א): "אמר רבי שמעון בר יוחאי: חמישה דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו, האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה… שעבר עליהם הלילה". ושם מבואר שאפילו אם צררם סגורים בתוך בגד או כלי – אסור לאוכלם, מפני רוח רעה ששורה עליהם. ואם השאיר מקצת מקליפתם או השערות שבראשם, אין חשש סכנה.
להלכה, יש אומרים שאין לחוש לרוח הרעה הזו, כי כבר בזמן הראשונים היא בטלה מהעולם (הגהות מרדכי, מהרש"ל). לעומתם, רבים חששו לסכנה והחמירו שלא לאוכלם אף בדיעבד (הגר"ז, ערוה"ש, בן איש חי, אג"מ יו"ד ג, כ). ואף שיש כמה מגדולי האחרונים שהורו שאם בדיעבד עבר לילה על בצלים קלופים, אפשר לאוכלם, שיש לסמוך על דעת המקילים (ע´ יבי"א יו"ד ב, ז), מכל מקום לכתחילה מוטב לצאת מהספק, ולכן תקפידו לבשל את הבצלים, שאחרי הבישול ישתנו וכבר לא תהיה בהם סכנה (כה"ח יו"ד קטז, צג).
