משנה: על האדם לעסוק ביישובו של עולם בהתאם לכישוריו ולנטיותיו ● רק מי שמתאים להוראה ולרבנות נכון שיתפרנס מן הציבור כדי לעסוק בתורה
מי צריך להישאר בישיבה שנים רבות
בעקבות המאמרים שכתבתי לפני כמה שבועות על היחס שבין לימוד התורה לבין העיסוק בפרנסה וביישובו של עולם קבלתי תגובות רבות, ועל כן הנני שב לעסוק בו. במאמרים הקודמים ביקרתי דעה שרווחת בחלק מהישיבות, לפיה כל יהודי צריך לשאוף לעסוק בתורה בלבד ולהתפרנס מהתורה. הביקורת באה מצד החיוב ומצד השלילה.
מצד החיוב
כל אדם צריך לגלות את כשרונותיו המיוחדים, ולפעול למען יישובו של עולם במה שמתאים לו לפי אופיו המיוחד. לרוב האנשים מתאים לעסוק רוב היום בעבודה, וכפי שאמרו חז"ל (אבות ב, ב): "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", ופירש רבנו תם שהדרכת חז"ל להקדיש את רוב הזמן לדרך ארץ, היינו לעיסוק ביישובו של עולם, ומיעוטו לקביעת עיתים לתורה (ע' תוס' ישנים יומא פה, ב, ואורות התורה ו, ט). יש אנשים שמתאים להם להקדיש את רוב זמנם לעבודת כפיים, ויש שמתאים להם להקדיש את רוב זמנם למחקר מדעי, ויש שמתאים להם לעסוק בכלכלה וכו'. וכולם כמובן צריכים לבסס תחילה את ידיעתם בתורה בלימוד רציני בישיבה, וגם לאחר צאתם מהישיבה עליהם לקבוע עיתים לתורה ולהמשיך להתקדם בלימוד התורה.
מצד השלילה
אסור להתפרנס מלימוד התורה, וכפי שאמרו חכמים (אבות ד, ה): "אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם", וכדברי הרמב"ם (בפירושו למשנה שם, ובהל' ת"ת ג, י).
ואמנם לא נתקבלו דברי הרמב"ם להלכה במלואם, כי הוא מחמיר גם על מי שלומד תורה כדי לשמש אח"כ את הציבור ברבנות או בהוראה, שאפילו לו אסור לקבל מלגה, ואילו לדעת רוב הראשונים והאחרונים, נכון למי שלומד על מנת ללמד לקבל מלגה, מפני שאם התלמידים המוכשרים לא יפנו את כל כוחותיהם ללימוד התורה, לא יהיו אח"כ רבנים ומורים בישראל. לפיכך אין הלומד ומקבל מלגה עושה מהתורה קרדום לחפור בו, שהרי הוא מצד עצמו מוכן לעבוד בכל עבודה, אלא שהציבור מבקש מאלה המתאימים לכך להקדיש את כל זמנם ללימוד, כדי שיוכלו אח"כ לתרום מתורתם לציבור. אבל מי שאינו מתאים לחינוך או רבנות, אין לו היתר להפיל עצמו על הציבור ולהתפרנס ממלגה.
בעז"ה בשבוע הבא נמשיך לעסוק בסוגיה זו, מתוך התמקדות בשאלה מי מתאים לעסוק בתורה, אולם בינתיים נעסוק מעט בחשיבות התכנון לטווח ארוך.
חשיבות התכנון
אחת השאלות החשובות בחיי אדם היא מהו תחום העיסוק המתאים לו: חינוך, עסקים, חשבונות, עבודות כפיים, מחשבים וכו', ואולי שילוב מסוים של שני תחומים. יש אנשים שאינם מבינים את חשיבות השאלה, ואינם מקדישים לה מחשבה מספקת. הם מתגלגלים להם בחיים לאן שנושאת אותם הרוח, מרבים להחליף עבודות, ולעיתים מתבטלים. לא כך ראוי לאדם לנהוג. הקב"ה חנן אותנו בדעת כדי שנתכנן את חיינו על מנת שנוכל להפיק את המיטב מהכשרונות שהקב"ה חנן אותנו.
רבים מבזבזים את שנות נעוריהם בעיסוק בשטויות וחלומות באספמיא, נעשים מכורים לתרבות הצריכה והבילויים, ואת התוכניות שלהם לעתיד הם מבססים על אמירות נבובות ששמעו מחבר או ברדיו או בטלוויזיה. אחר כך לא פלא שבמשך שנים הם מחפשים את דרכם, לומדים מקצוע אחד ומתחרטים, נודדים ממקום למקום, מגיעים לגיל שלושים ועוד לא יודעים מה יעשו כשיהיו גדולים.
לעיתים אני שואל בחורים צעירים שמגיעים לישיבה על תוכניותיהם לעתיד. רבים מגיבים בתדהמה: "אני בסך הכל בן שמונה עשרה, איך אדע היום במה אעסוק בעתיד. קודם אלמד קצת בישיבה, אשרת בצבא, אח"כ נראה…"
ואני מתעקש ומסביר את שאלתי: אינני מבקש שתחליט עכשיו באופן סופי במה תעסוק במשך כל ימי חייך. אבל בכל זאת מה הכיוון, איזה תחום מעניין אותך, מה השאיפות שלך, מה ייחשב בעיניך הצלחה. גם אם הבחורים לא יודעים להשיב, טוב שיתחילו לחשוב.
לתכנן מתוך תורה
שנות הלימוד בישיבה הן שנים מצוינות לבחינה עצמית, לבירורים פנימיים, כלליים ופרטיים. מתוך לימוד התורה שהיא חיינו, יכול אדם להבין את ייעודו כראוי, ולסלול לעצמו דרך שתהיה טובה לו ולכלל מבחינה רוחנית ומעשית, ערכית וכלכלית, שתתאים להגשמת כשרונותיו האישיים, לבניית משפחתו ולתרומה לכלל. וזה בכלל דבריו של רבי יהודה הנשיא (אבות ב, א): "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם".
כמובן שכל התוכניות נועדו לתת כיוון, ובנוסף לכך יש צורך בגמישות כדי להתאים את הרצון למציאות. אדם צריך להיות פתוח לקבל את הברכה שהקב"ה מזמן לו בדרכו. אבל אם לא יהיה לו כיוון כללי, הסיכוי שיעשה מהלכים מוטעים גובר מאוד.
תכנון הוא מעלה אנושית
כוחו של האדם בתכנון. לאריות ודובים, למשל, יש כוח רב, אבל הם נחותים מבני האדם מפני שאין להם יכולת לתכנן כמה מהלכים קדימה, וכך האדם מסוגל להכין להם מלכודת ולצוד אותם ברשתו. יכולת התכנון היא אחד הביטויים המרכזיים לצלם אלוקים שבאדם. ככל שהאדם מסוגל לתכנן לטווח ארוך יותר, כך הוא מביא יותר לידי ביטוי את כשרונו כאדם.
אם נתבונן סביבנו ונסתכל באנשים שהצליחו להגשים את כשרונותיהם, נמצא כי רובם המכריע ידעו בגיל צעיר מאוד באיזה תחום יעסקו, וכך ניצלו את שנות נעוריהם לפיתוח כשרונותיהם המיוחדים. רוב תלמידי החכמים הגדולים ידעו בגיל צעיר מאוד כי יקדישו את חייהם לתורה, ומגיל צעיר היפנו את מיטב מרצם וכוחותיהם למטרה קדושה זו. רבים מהמדענים הדגולים החלו להתעניין במדעים בגיל צעיר, וידעו שזה הדבר החשוב להם מכל, וכך הצליחו. רבים מהאנשים שנעשו עשירים ידעו מגיל צעיר כי הם רוצים להתעשר, וכבר מגיל צעיר החלו להתבונן בחיים במבט עסקי. (וצריך שהרוצים להתעשר יעשו זאת לשם שמיים).
לפני החתונה צריכים לדעת את הכיוון
ברור שבחור שרוצה להתחתן צריך שכבר יהיו לו תוכניות מסודרות לעתיד, במה יעסוק וממה יתפרנס.
כיוצא בזה כתב הרמב"ם (הל' דעות ה, יא): "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה… אבל הטיפשים מתחילים לישא אשה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה".
כיום החיים מורכבים יותר, לימוד המקצוע וקניית הבית לוקחים זמן רב, ומי שיעכב את נישואיו עד אז, יצטרך לדחות את נישואיו עד לאחר גיל שלושים ואף יותר. אולם לכל הפחות אפשר ללמוד מהרמב"ם, שהרוצה להתחתן צריך שתהיה לו תוכנית מסודרת לעתיד.
על פי מה יבחר אדם את דרכו
כמדומה שבחירה טובה צריכה לשלב בתוכה שלושה מרכיבים: כישרון, רצון, וצורך.
ראשית צריך אדם לבחון את כשרונותיו ויכולותיו – אולי הוא טוב בעבודה טכנית. אולי הוא מוכשר ללימודים ויש לו יכולת טובה ללמד תלמידים. אולי הוא מצליח בעבודה עם אנשים, ואולי הוא מוכשר דווקא לעבודה עם מספרים. לכל אדם כשרונות משלו, ועליו לפתחם כדי לתרום את חלקו לתיקון העולם.
שנית – רצון. גם כשאדם מוכשר מאוד בתחום מסוים, אם לא ירצה לעבוד בו, לא יראה ברכה בעמלו. אדם צריך לבחור תחום שיש לו רצון לעבוד בו.
אולם גם רצון לבד לא מספיק. יש אנשים שמוכשרים מאוד להיות מהנדסי תוכנה, אבל רצונם לעסוק במסחר. הבעיה שאין להם כישרון לכך, וכל עסק שיטלו לידיהם יקרוס. צריך לשלב את הכישרון עם הרצון.
שלישית – צורך. גם אם נמצא תחום שאדם מוכשר ואוהב, עדיין צריך לבדוק שיש צורך ציבורי בכך. כי אם מדובר במקצוע שכבר יש לו עודף של עובדים, מי שישקיע בו עלול למצוא את עצמו לבסוף מובטל.
לעיתים בחירה שגויה נובעת מפגם במידות
היה בחור שהתבלט בכשרון הטכני שלו. אבא שלו היה חשמלאי וגם הוא ידע לעבוד יפה בחשמל. אבל הוא לא רצה להיות כמו אבא שלו. הוא רצה להיות פסיכולוג. הוא אפילו שנא לעבוד בחשמל. רק בעיה אחת היתה – הוא ממש לא היה מוכשר לפסיכולוגיה. לאחר מאמצים מרובים הצליח להתקבל ללימודים בתחום דומה, אך הוא התקשה מאוד במציאת עבודה. אנשים לא רצו להתייעץ בו.
אילו היתה לו יותר אמונה, היה שמח בכשרונות שה' חנן אותו. אילו היה מכבד יותר את אביו, ופחות מחפש כבוד ויוקרה, מסתבר שהיה אוהב לעבוד בחשמל, והיה רואה ברכה בעמלו.
