בכל חג יש את הרעיון המרכזי, שהוא הקו המחבר את כל הפעולות והמעשים שאנו עושים בחג.
עניינו של חג הפסח הוא יציאת מצרים, היציאה לחירות. ולכן הגדירו חז"ל את הזמן הזה כ"זמן חירותנו", וכפי שכותב הרב חרל"פ בהקדמתו להגדה:
חג הפסח, זמן חרותנו, הוא הזמן אשר בו משתחררים מכל עבדות, כי מצרים הייתה היסוד והשורש של כל מיני העבדות שבעולם "בית עבדים", וכל הלחץ אשר ישראל נלחצים ממי שהוא הוא שורש פורה ראש ולענה ממצרים…
בחג המצות הכול משתחרר, הן הכלל והן הפרט. כל אחד מישראל גם אשר בכל השנה אינו זוכה להיות נגאל ממיני עבדות שונים – בחג הקדוש הזה הנהו משתחרר לגמרי. וכל היודע להיות מקשיב אמת לימי רוממות אלה, מוצל הוא מכל מיני לחץ ושעבוד וזוכה להגיע למדרגת עבד ה', שזהו האושר היותר גדול והחרות היותר נעלה.
ונתבונן איך הרעיון הגדול של החירות מתפרט דרך שבת הגדול, ושלושת יסודות החג: פסח, מצה ומרור, שעליהם אמר רבן גמליאל:
כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור.
שבת הגדול
השולחן ערוך בסימן תל מכיל רק סעיף אחד ובו כתוב:
שבת שלפני פסח קורין אותו 'שבת הגדול', מפני הנס שנעשה בו.
מהו הנס הגדול שנעשה שבת הגדול, כתב הטור:
…שפסח מצרים מקחו בעשור כדכתיב "בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית", ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום חמישי כדאיתא בסדר עולם, ונמצא שי' בחדש היה שבת, ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מיטתו ושאלום המצריים למה זה לכם ?והשיבו לשחטו לשם פסח במצות ה' עלינו, והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר, ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול.
והב"י מקשה:
ואם תאמר לפי טעם זה הוה ליה למיקרי לכולהו יומי דמעשור לחודש עד ערב הפסח ימים גדולים, דבכולם נעשה נס, ויש לומר שעיקר הנס היה בהתחלתה שאז היה עיקר קהיון שיני המצריים, אבל אחר שעבר היום הראשון כיון דדשו דשו.
ולכאורה יש לשאול, הרי נס זה שלא יכלו לגעת בהם יתקיים מרגע שמגיעים משה ואהרן לפרעה ודורשים לשחרר את ישראל, הלא בו ברגע יכל פרעה להורגם, ולא עשה זאת, ושוב ושוב הם בשליחות אלוקית מטילים מכות על מצרים ולא נפגעים, אז מה הנס המיוחד בשבת זו?
לכן אנו נזקקים לחידושו של הרב דרוקמן שהנס היה הגבורה והאומץ של ישראל, הנס הוא שישראל אחרי שנים של דיכוי ועבדות, פחד ואימה, אזרו אומץ לקחת את האלוהים של מצרים, ולהכריז קבל עם ועולם שהם הולכים לשחוט אותו!
זוהי החירות, האומץ והעוצמה לפעול בגבורה ובתעוזה את מה שאנחנו מאמינים בו.
אחרי כל הניסים והנפלאות בעשרת המכות, הדבר האחרון שנדרש כדי לצאת זה התעוזה של ישראל!
ממילא מובן מדוע הקב"ה מצווה עליהם למרוח את הדם על משקופי הבתים, זה עוד שלב בתעוזה ובאומץ.
כך ניתן להסביר גם את הציווי לאכול את הפסח מוכנים ליציאה:
וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לה'.
באופן זה יש הכנה נפשית ליציאה, הכנה נפשית לקחת בחירות את האחריות לגורלינו ועתידנו בידינו.
פסח
פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם….
יש בדברים אלו שתי רמות של חירות:
הרמה הראשונה היא השחרור מהתרבות הגויים. אנו שונים, איננו חלק מהאומות. הקב"ה מבדיל ביננו לבינם. אנו צריכים להשתחרר מהאופנות שלהם, מהתרבות שלהם, מהנחות הייסוד שלהם, מסדר היום שלהם ובייחוד השנה מהמוסר המעוות שלהם!
אנו שונים ואחרים, משוחררים מהנורמות המקובלות.
הרמה השנייה היא מה שחז"ל מגלים לנו, שעם ישראל לא היו ראויים מצד מעשיהם לגאולה, והקב"ה גאלנו מאהבתו האינסופית אותנו – אהבה שלא תלויה בדבר.
זו חירות עצומה שאהבת ה' אותנו אינה תלויה בעבר, אינה תלויה במה שעשינו או לא עשינו, אלא תלויה באהבת ה' אותנו, וברצוננו להתקשר אליו יתברך.
השם משמואל אומר שביציאת מצרים הקב"ה דילג על הפתח. כל השנה הקב"ה אומר לנו: "פיתחו לי פתח כפתחו של מחט ואפתח לכם פתח כפיתחו של אולם", אבל בפסח הקב"ה מדלג על הפתח ואומר 'איני צריך את הפתח שלכם (את המעשים שלכם). אני מדלג על זה.
האהבה שאינה תלויה בדבר שהקב"ה אוהב אותנו, מאפשרת גם לנו לאהוב אהבה שאינה תלויה בדבר וזוהי חירות. האהבה שלנו לא תלויה במה יעשו אחרים, היא עצמית ומשוחררת ואוהבת ללא גבול.
מצה
מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מַה? עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם…
שתי רמות של חיורת ניתן לראות כאן:
המצה מייצגת את היסוד של הכול, שהקב"ה הוא גואלנו, הוא בלבד מוביל את כל התהליכים ההיסטוריים בעולם.
לכן ייתכן שעם ישראל יעבור תהליכים מיידים, דבר אנושי הוא תהליכי, אך דבר אלוקי יכול להיות מיידי.
זה חירות עצומה לדעת שאנו נמצאים בסדר עליון של תלוי באף אחד אלא בו יתברך!
דבר שני, המצה היא הדבר עצמו, התמצית והמיצוי. המצה מייצגת את השחרור מכל הדברים המיותרים שעוטפים אותנו. הרב חרל"פ כותב בעניין זה:
מצוות אכילת מצה מרחיקה את האדם מכול מיני התעוררות והתפעלויות אנושיות, תאווה וכל מידה רעה, והיא מעמידה אותו על ההרגש היותר נעלה, להרגיש השי"ת עמוק עמוק בקרב כליותיו ולבבו, שלא לעשות בר גדול וקטן נגד רצונו ית"ש, להיות עבד לה' יתברך ולא עבד לעבדים.
האדם מלא ברצונות ורגשות דמיוניים שמשעבדים אותו. הוא לא יוכל להיות שמח אם לא יהיה לו את הרכב הזה, אם לא יצא לחופשה הזאת, אם לא יהיה לו את המאכלים האלה, אם לא יזכה להערכה מפלוני… אנשים משועבדים לאיכות וסגנון החיים שהם "חייבים", לתדמית שלהם, לפידבק שהם מקבלים.
לאכול מצה זה להשתחרר מכל הדברים הדמיוניים מכל החיובים והצרכים המדומים, ולהגיע לדברים האמיתיים, שתלויים בנו – לשמחה, לאהבה ולאמונה, שלא תלויים באף אחד אלא בליבנו. מצה מתבטאת את השחרור מכל השיעבודים והלחצים.
מרור
גם המרור מבטא חירות, כי אדם בן חורין יודע לוותר ולהתאמץ בהווה כדי להגיע ולבנות עתיד. מי שלא יכול לאכול קצת מרור בדרך הוא משועבד, הוא לעולם לא יצא ממקומו, כי יציאה היא תמיד מצריכה קצת מרירות, קצת אי נוחות, כאבי גדילה – כאבי לידה. רק מי שיודע לאכול מרור יזכה לצאת לחירות.
צריך להשקיע בהריון ובלידה, צריך להשקיע בצער גידול בנים ובנות, כדי לזכות בעתיד לראות את הפירות, לראות משפחות מפוארות שקמות מבניך ובנותיך.
צריך לוותר על ההנאה העכשווית כדי לחסוך ולהגיע לעצמאות כלכלית.
צריך לוותר על העוגה כדי לבנות בריאות לטווח ארוך ולחיות בשמחה ואנרגיה לאורך ימים ושנים – זוהי החירות של המרור.
גם ברמה הלאומית, לעיתים אנו נדרשים לוותר על רמת החיים הנוכחית, על השקט המדומה, לכמה שנים, כדי להכריע את אויבינו.
כל תהליך דורש מרור, בן החורין, יודע לאכול את המרור בשמחה, כי הוא רואה את התהליך ואת המטרה.
בימים אלה אנו כל כך צריכים חירות, חירות להילחם עם אויבנו, חירות לנצח, להשתחרר מהתכתיבים של 'אוהבנו', ולהשתחרר מהמוסר המעוות.
יהי רצון שנזכה לחירות אמיתית פנימית וחיצונית!
