השבת והמשכן – הפכים משלימים – פרשת ויקהל

הרב גור גלון

התכנסות וצווי תמוהים

פרשת השבוע פותחת בהתכנסות של עם ישראל. בהתכנסות זו חוזר משה שוב על החיוב לשבות ממלאכה בשבת, ומדגיש באופן ייחודי את האיסור לבער אש: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל,  ויאמר אליהם, אלה הדברים אשר צווה ה' לעשת אותם, ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה', כל העושה בו מלאכה יומת, לא תבערו אש בכל מושבתיכם ביום השבת".

מספר שאלות עולות מפרשיה זו:

  1. ישראל כבר נצטוו בעבר על השבת: במרה ובעשרת הדיברות. אם כן מדוע יש לחזור על הציווי כאן פעם נוספת?
  2. מדוע לצוות על השבת באמצע פרשיות המשכן?
  3. מה מיוחד באיסור על הבערת אש שהתורה מדגישה דווקא אותו?
  4. מדוע הציווי על השבת דורש התקהלות מיוחדת?
  5. מדוע מקדימה התורה את המילים 'ששת ימים תעשה מלאכה…', לצווי קדושת השבת והחובה לשבות בה?
  6. מדוע המלאכה בפרשייתנו מתוארת כפאסיבית, נעשית מאליה- 'ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה'- ולא כאקטיבית כפי שתוארה בעשרת הדיברות- 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ'?

תיקון לחטא העגל

התשובה לשאלות אלו טמונה בתיקון לחטא העגל. התורה נותנת לישראל שתי מצוות בעקבות החטא: המשכן והשבת- כשכל אחת מהן אחראית לתקן צד שונה במציאות.

חז"ל מדגישים נקודה זו בשני מימרות:

"לפי שהוא אומר 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' (שמות כה ח) – שומע אני בין בחול בין בשבת…תלמוד לומר "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה… שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" – בחול ולא בשבת" (מכילתא ריש ויקהל).

"אבות מלאכות ארבעים חסר אחת (המלאכות האסורות בשבת) כנגד מי? אמר להו ר' חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן", וכותב רש"י: "היו צריכין למשכן ופרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכת המשכן ללמוד הימנה" (שבת מב.).

שבת ומשכן לא הולכים יחדו, מה שמצווה במשכן- הוא האסור בשבת.

וננסה לבאר בקצרה מה התיקון המיוחד בשבת ומהו התיקון המיוחד במשכן, מדוע הם ניגודיים אך משלימים זה את זה, וכיצד הם באו לתקן את חטא העגל.

המנוחה והעשייה

עניינו של המשכן הוא לקשר את כל המציאות אל הקב"ה על ידי עיבוד החומר ועשייה אנושית. דבר זה מודגש בפרשתנו. בני ישראל עושים ופועלים, מרקעים וטווים, בונים ומקימים –  עשייה אנושית הלוקחת את המציאות ומשנה אותה. במרכז עבודת המקדש נצבת האש, על המזבח החיצון-העולה, על המזבח הפנימי-הקטורת, במנורה, על השולחן – לחם הפנים שחום האש מורגש בו ולא מפסיק לחממו. אין דבר שביכולתו לשנות ולעבד כאש, היא שיא השינוי וההתערבות האנושית.

עניינה של המלאכה האנושית הוא לקחת את החומר האילם ולתת לו משמעות, להכניס בו תוכן, לקדש את החומר. אלא שמלאכה זו נאסרה בשבת. התורה אסרה בשבת 'מלאכת מחשבת', מלאכה שנובעת מרצון האדם ומחשבתו.

עניינה של השבת הוא לראות שכל מעשנו נועדו רק לחשוף ולגלות את מה שכבר קיים. האדם לא עושה כלום. הקב"ה הוא הפועל והעושה, המקדם והמוביל, הוא מעלה ומרומם את כל המציאות אל תיקונה ואל גאולתה. השבת היא מעיין עולם הבא, מציאות בה אדם רואה את כל מלאכתו כאילו היא כבר עשויה, כל הקודש כבר נמצא.

כתיקון לחטא העגל אנו נדרשים לשני דברים: האחד, לא להתייאש, לדעת שיש קדושה במציאות בכלל ובעם הקדוש בפרט. דבר זה מושג על ידי השבת המחדדת את  ההבנה שהקדושה נמצאת, ומעשינו לא נוגעים או פוגעים בקדושה הפנימית של העם. ישנה פגיעה בפרטים, אך הכלל נשאר בקדושתו. על כן אנו נקהלים כדי לגלות את הנקודה הפנימית-הכללית-המאחדת, ועל כן אנו מצווים על השבת באופן החריף ביותר, כי כל עשייתנו, היא עשייתו של הקב"ה.

והדבר השני הוא לפעול במלוא הכוח לתיקון, בכל ל"ט המלאכות, בכל החומרים, באש קודש אדירה, לעשות ופעול. ששת ימים תעבוד.

הדברים אינם סותרים אלא משלימים, זוהי עשייה מתוך אמונה, פעולה מתוך קדושה, בניין מתוך אמון, השתדלות ובטחון. מאמינים וזורעים.

יהי רצון שנתמלא במרץ, אומץ וכוח לפעול מתוך האמונה בקדושה הנמצאת בנו, בעם המופלא הזה, בארץ הקדושה הזאת, בעולם הזה שהוא באמת טוב מאד!

אולי יעניין אותך

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן