בפרשת השבוע אנו נפגשים עם דמותו של אהרון הכהן, אהרון הכהן שהוא שותף מלא להנהגת האומה במדבר, יחד עם משה רבנו ומרים הנביאה, אהרון הכהן שהלל הזקן מורה לנו ללכת בדרכיו,
ללמוד ממידותיו הטובות.
אהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
דווקא בעת הזאת, שכולנו נקראים להתחזק באהבת ישראל, הן מצד התקופה של ספירת העומר, שנועדה לבנות את מידותינו הטובות לקראת מתן תורה.
והמידה היסודית לקבלת התורה, היא היכולת להתאחד, יכולת הדורשת אהבת הבריות ועין טובה, שהרי כדי לקבל תורה היו צריכים להיות כאיש אחד בלב אחד – 'ויחן שם ישראל כנגד ההר' – וכדבריו המאירים של רש"י על פי המכילתא:
ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת.
וכפי שמוסיף הכלי יקר במתיקות לשונו, לבאר את העניין:
"וייסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר" – ראה כמה כפלים נכתבו כאן ומה היה המקרא חסר אם היה אומר וייסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני נגד ההר, ולמה אמר תחילה ויחנו ואח"כ ויחן? תחילה אמר מדבר סיני ואח"כ אמר סתם במדבר? ותחילה קרא להר בשם סיני ואח"כ קראו סתם הר?
ונראה שכל זה ראיה שלא היו ישראל ראויים לקבלת התורה עד אשר יהיה שלום ביניהם.. והתורה כל נתיבותיה שלום, כי מתוך פירוד הלבבות זה אוסר וזה מתיר ונמצא התורה כשתי תורות, זהו שאמר הכתוב: 'בחדש השלישי וגו' ביום הזה באו מדבר סיני', הורה שחודש זה שמזלו תאומים המורה על הדיבוק והאהבה שיחדיו יהיו תמים כתאומים זה לזה ואז יהיה שלום רב לאוהבי התורה,
ויש בזה רמז ג"כ לב' הלוחות שהיו כתאומים יחדיו חמשה מול חמשה.
ואח"כ אמר 'וייסעו מרפידים', היינו מן המקום אשר היו שם בריב ומחלוקת כי המקום ההוא נקרא מסה ומריבה ורפידים אותיות פרידים…על שם הפירוד שהיה ביניהם. ורז"ל דרשוהו מלשון רף ידים, כי זה תלוי בזה כי ע"י הפירוד שהיה ביניהם רפו ידיהם מן התורה, ועכשיו נסעו מרפידים מן המקום ההוא רצה לומר הסיעו עצמם מן הפירוד ויבואו מדבר סיני. כי מקום זה גרם להם שהיו באגודה אחת כי בקשת הכבוד והשררה סבה לכל ריב ולכל נגע וע"י שראו שהר סיני הנמוך שבהרים הוא ההר חמד אלוקים לשבתו, אז ראו שהקב"ה בוחר בענווים ועל ידי זה בחרו במידת ההכנעה וזהו סבת השלום, לכך הוא מזכירם בלשון רבים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר, להורות שמצד המדבר עדיין היו חלוקים בדעתם ולא היו בלב אחד כאיש אחד עדיין, אך בבואם נגד ההר והוגד להם כי על הר זה ירד ה' אז ויחן ישראל היו בלב אחד כאיש אחד, אבל מתחילה קודם שבאו להר הזה בין בבואם אל תוך המדבר בין בחנייתם במדבר עדיין לא סרו ממחלוקתם עד שבאו נגד ההר כאמור…
לכן בימים אלו נפטרו תלמידי רבי עקיבא על שלא נהגו כבוד זה בזה, כי כל זמן דורש מאיתנו עבודה ושהיא לא נעשית יש על כך דין, והזמן הזה דורש מאיתנו עבודה על חיבור ואחדות, וממילא מי שלא מתחזק בכל יש על כך דין.
אהרן ומשה הם זוג האחים הראשון במקרא שאנו מגלים אצלם יחסי אהבה מופלגים, ונהיגת כבוד מופלאה זה בזה.
וננסה לעמוד על תכונה אחת שישנה באהרון ובולטת בפרשה, שהיא התכונה המביאה לאותה אהבה וחיבור.
אהרון כל הזמן חש לא ראוי, יש בו ענווה מופלאה, למרות גדולתו וקדושתו, למרות היותו מנהיגם של ישראל במצרים עוד לפני משה אחיו, אהרן מלא כולו בענווה.
הוא כל הזמן חש שהוא לא ראוי, כדברי רש"י על פרשתנו:
קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ – שֶׁהָיָה אַהֲרֹן בּוֹשׁ וְיָרֵא לָגֶשֶׁת. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה: לָמָּה אַתָּה בּוֹשׁ? לְכָךְ נִבְחַרְתָּ
אהרון מתבייש, חטא העגל עומד מול עיניו, ומשה רבנו צריך לזרזו ולומר לו, תיגש אתה ראוי, אתה נבחרת לתפקידך.
היינו מצפים שאחרי המילים המחזקות של משה רבנו, יתמלא אהרון בתחושה שהוא ראוי אך כמה פסוקים לאחר מכן אנו רואים שהתחושה שאיננו ראוי ואיננו כדאי ממשיכה להיות בליבו של אהרון, כפי שמביא רש"י:
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן…, לָמָּה נִכְנְסוּ?…כֵּיוָן שֶׁרָאָה אַהֲרֹן שֶׁקָּרְבוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת וְנַעֲשׂוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים, וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל, הָיָה מִצְטַעֵר, וְאָמַר: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁכָּעַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלַי, וּבִשְׁבִילִי לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה אָחִי, כָּךְ עָשִֹיתָ לִי, שֶׁנִּכְנַסְתִּי וְנִתְבַּיַּשְׁתִּי? מִיָּד נִכְנַס מֹשֶׁה עִמּוֹ, וּבִקְּשׁוּ רַחֲמִים וְיָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל
כמה מרגש לקרוא את דברי רש"י אלו, אהרן אומר 'יודע אני שכעס שקב"ה עליי, ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל', אהרון יכל לתלות את אי השראת השכינה בעם ישראל, הרי הוא לא היחיד שהשתתף בחטא, הוא לא היוזם, יתר על כן, היו לאהרן סיבות מדוע לא להילחם בעם, מדוע במידה מסויימת לשתף פעולה, אבל אהרון לוקח את מלוא האחריות עליו 'בשבילי לא ירדה שכינה', החיסרון והאשמה הם בי, כמה ענווה, כמה גדולה, כמה אחריות.
אהרון הוא כולו ענווה, הוא כולו בושה, רק מי שיודע שאיננו שלם, שחש בחסרונו, שאיננו מלא מעצמו, יכול לנהוג כבוד באחר, להעריך, לראות בעין טובה ולהגיע לאהבה ואחדות.
גם משה רבנו כולו מלא ענווה, 'והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה', למרות שהוא איש, הגדול בנביאים, ואין צורך לפרט את גדולתו המופלאה, הוא העניו ביותר.
וכפי ממשיך רש"י ומביא:
…שֶׁכָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים, שֶׁהֶעֱמִידוֹ מֹשֶׁה לַמִּשְׁכָּן וְשִׁמֵּשׁ בּוֹ, וּפֵרְקוֹ בְּכָל יוֹם, לֹא שָׁרְתָה בּוֹ שְׁכִינָה, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל נִכְלָמִים וְאוֹמְרִים לְמֹשֶׁה: מֹשֶה רַבֵּנוּ! כָּל הַטֹּרַח שֶׁטָּרַחְנוּ – שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵּינֵינוּ וְנֵדַע שֶׁנִּתְכַּפֵּר לָנוּ עֲוֹן הָעֵגֶל. לְכָךְ אָמַר לָהֶם: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" – אַהֲרֹן אָחִי כְּדַאי וְחָשׁוּב מִמֶּנִּי, שֶׁעַל יְדֵי קָרְבְּנוֹתָיו וַעֲבוֹדָתוֹ תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בָּכֶם, וְתֵדְעוּ שֶׁהַמָּקוֹם בָּחַר בּוֹ.
האחווה הזאת היא שמביאה את השראת השכינה, את האחווה הזאת פגשנו כבר ברגע מינויו של משה, משה אומר 'שלח נא ביד תשלח', ומבאר רש"י:
בְּיַד תִּשְׁלַח – בְּיַד מִי שֶׁאַתָּה רָגִיל לִשְׁלֹחַ, וְהוּא אַהֲרֹן.
והקב"ה מעיד על אהרן: '…וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו', ומבאר רש"י:
וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ – לֹא כְּשֶׁאַתָּה סָבוּר, שֶׁיְּהֵא מַקְפִּיד עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה עוֹלֶה לִגְדֻלָּה. וּמִשָּׁם זָכָה אַהֲרֹן לַעֲדִי הַחֹשֶׁן הַנָּתוּן עַל הַלֵּב.
כמה גדולה צריכה להיות בליבו של אהרון, כמה ענווה, לשמוח במינוי אחיו במקומו, לקבל אותו כמנהיג ולהפוך להיות שמשו.
על יחסים מופלאים אלה, שמביאים את השראת השכינה כמה דוד המלך בתהילים:
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד, כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן, זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו, כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם.
יהי רצון שנזכה מתוך ענווה ואהבה, להתחבר ולהתאחד, ולקבל יחד את התורה!
