בפרשתנו, בעקבות תלונות בני ישראל הקב"ה מבטיח להם לחם מן השמיים, את המן:

הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא.

מהביטוי "הילך בתורתי אם לא" מדייק האברבנאל, שמטרת ירידת המן הייתה שיעסקו בתורה, בלי צורך לדאוג למזונותיהם:

לימד שהיה נותן להם את המן כדי שיהיו פנויים מבקשת מזונותיהם ויתעסקו בתורה שהיה עתיד לתת להם בסיני.

את דבריו הוא מבסס על דברי המכילתא דרשב"י (פרק טז):

היה אדם יושב ושונה; ואינו יודע מאין יאכל וישתה?! ומאין ילבש ויתכסה?! הא לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, שנייה להן לאוכלי תרומה.

את הקשר בין אוכלי המן לאוכלי תרומה, מבאר האברבנאל על פי הפסוק בדברי הימים (ב, לא ד):

ואמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכוהנים הלוויים למען יחזקו בתורת השם.

בפסוק זה מזרז חזקיהו מלך יהודה את ישראל לתת מתנות כהונה, כדי שיהיה להם פנאי להתמסר לעבודת ה'. נתינת מתנות כהונה נועדה לכך שתהיה לכוהנים פרנסה ויהיו פנויים לעבודת ה', כפי שירידת המן מהשמים נועדה לכך שתהיה לישראל פרנסה ויתפנו לעסק התורה.

ניתן להסביר על פי דבריו שהניסיון הוא האם האדם ינצל את הפניות שיש לו כתוצאה מאי הצורך לעסוק בענייני הפרנסה ללימוד התורה או שהוא יבזבז את זמנו על דברים בטלים.

ניסיון מעין זה יש לנו כל שבת, כפי שמסביר זאת החפץ חיים, בצורה ציורית, שבכל השבוע אם שואלים את האדם, מדוע הוא לא עוסק בתורה, הוא מסביר שהיה רוצה מאד לעסוק בתורה, אך אין לו זמן כי הוא צריך לפרנס את משפחתו ולכן הוא חייב לעסוק רוב היום בפרנסתו, אך שמגיעה השבת, כבר אין לו את הנימוק הזה, ואם הוא מנצל את השבת ללימוד תורה, מתגלה שהנימוק שהוא אומר כל השבוע הוא אמיתי, אך אם גם בשבת הוא איננו עוסק בתורה, אז מתגלה שהנימוק שאמר איננו הסיבה האמיתית, וידונו אותו גם על אי לימוד התורה כל השבוע.

אולם ה"שפת אמת" (בשלח תרנ"ו) כותב שהשוואת המכילתא היא בין אוכלי המן לאנשי ארץ-ישראל, האוכלים פירות שהופרשו מהם תרומות ומעשרות, היא שכשם שבמן הייתה קדושה, כך בפירות אלו:

בפרשת המן. 'ממטיר לכם לחם מן השמיים…למען אנסנו…', כי כפי מזון האדם כך זוכין לתורה. כפי קדושת המאכל. וזה שכתבו חז"ל: 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן'. שניה להם אוכלי תרומה'. כי גם תרומה נקרא קודש. ובאמת אפילו חולין מתוקנים שניטל מהם תרומה ומעשרות נשאר בהם רושם קדושה. ולכן אין תורה כתורת א"י. לפי שהמאכל ומזון מתוקן במצוות התלויות בארץ. ועתה בעונותינו נחסר לנו כל זה. ולכן בש"ק דאיהי סעודתא דמהימנותא זוכין יותר לתורה….

כלומר, התורה ניתנה לאוכלי המן בשל קדושת המאכל, ואותה הקדושה יש גם בפירות ארץ ישראל, ואמנם השפת אמת כותב ש'נחסר כל זה', אך אנו זכינו לכך שהדבר יתחדש, ואנו זוכים לאכול מפירות ארץ ישראל.

והאמת היא שהחיבור הזה בין המן לפירות הארץ איננו רק דרשה של השפת אמת, אלא פסוקים מפורשים בפרשתנו, מיד שמתחיל המן לרדת, מגלה לנו התורה מתי עתיד המן להפסיק לרדת:

ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בֹאם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד בֹאם אל קצה ארץ כנען

יש כאן כפילות, ולדברי הגמרא בקידושין, אפילו סתירה:

אי אפשר לומר "עד בואם אל ארץ נושבת" (עבר הירדן המערבי) – שכבר נאמר "אל קצה ארץ כנען" (עבר הירדן המזרחי), ואי אפשר לומר "אל קצה ארץ כנען" – שהרי כבר נאמר "עד בואם אל ארץ נושבת", הא כיצד? בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד, והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן.

מבארת הגמרא המן פסק לרדת בז' באדר ונשאר בכלי בני ישראל עד ט"ז בניסן, ונשאלת השאלה, מדוע הקב"ה עשה את הנס הזה, שהמן יישאר, הרי בתקופה בני ישראל כבר אינם במדבר, הם בערבות מואב, מן הסתם גדלה שם תבואה ומדוע לא יאכלו את תבואת מואב?

שאלה זו שואל האלשיך על ספר יהושע שם מופיעה שוב הכפילות הזאת:

…ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה. וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ, ולא היה עוד לבני ישראל מן, ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא.

וכותב האלשיך:

ראוי לשים לב למה תלה שביתת המן באכילה מעבור הארץ…והנה לא יבצר מהיות תבואה בערבות מואב שהיו יכולים לאכול בין סילוק משה לט"ז בניסן. אלא שרצה הקב"ה שיבואו מקודש לקודש, ועד אוכלם מעבור הארץ כנען, שהוא בט"ז בניסן אחר העומר, בירך את המן שיתקיים לאכול ממנו עד אוכלם כבר מעבור הארץ ואחר כך הושבת…

דבריו של האלשיך הם נפלאים, הקב"ה רצה שעם ישראל יאכל רק מאכלים קדושים, מאכלים שמתאימים למעלתו, ולכן רק שיש את תבואת הארץ, ניתן להפסיק לאכול מן המן.

דברים מעין אלה כתב גם המקובל הגדול, איש חברון, רבי אברהם אזולאי (סבא של החיד"א):

הנה יש להקשות למה בארץ ישראל יגרע ממנו המן הרוחני? ויש לומר כי הטעם לזה הוא כי במדבר אין פירותיו כדאים לקבל את רוחניותה של הקדושה, כי אין גוף טמא נעשה כלי לקבל רוחניות הקדושה… ועל כן נתן להם הקדוש ברוך הוא המן מן השמים. אמנם פירות ארץ ישראל הם על ידי הקדושה, ואותה הרוחניות שהיה ראוי אל המן נתלבש בפירות הקדושים ההם, ועל כן לא היה מן בארץ ישראל כי אם במדבר

פירות ארץ ישראל יש בהם את קדושת המן, אך החידוש הגדול של ארץ ישראל הוא שהקדושה איננה סותרת את החומר, כדי שהמאכל יהיה קדוש אין צורך שיהיה לחם מן השמיים, אלא יכול להיות לחם מן הארץ, ויש בו קדושה כלחם מן השמיים.

ויותר מכך, הקדושה לא רק שאיננה סותרת את הארציות, אלא היא מגיעה מתוך הארץ, כדבריו הנפלאים והידועים של הב"ח שתמה על דברי הטור שכתב:

…ויש אומרים "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", ואין לאומרו, שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה, אלא לקיים המצוות התלויות בה…

ועל כך זועק הב"ח:

תימה! הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ… ועל כן, ניחא שאנו מכניסין בברכה זו "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה, ונשבע מטובתה.

בארץ ישראל אנו זוכים שהרוחניות והחומריות מחוברים, שהפירות הגשמיים מלאים בקדושה.

וכמה מתאימים דברים אלו לביאורו של הרצי"ה למשנה באבות שאומרת:

ההולך בדרך ופוסק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה הרי זה מתחייב בנפשו.

מבאר הרצי"ה כפי שמביאו הרב שרקי:

יש לדייק בלשון המשנה, לא נאמר "המהלך בדרך ושונה ואומר מה נאה אילן זה", יש במשנה שתי מילים "ומפסיק ממשנתו ואומר". מכאן שאם היה אומר מה נאה אילן זה ולא היה מפסיק ממשנתו, כלומר אם ראיית האילן וההתפעלות ממנו היו המשך של משנתו, אדרבא, היה בכך רוממות לנפשו זאת הייתה התפשטות התורה שלו לתחום רחב יותר. הבעיה האמיתית של האדם הזה עמוקה היא מאוד. יש אצלו שני עולמות! יש משנה מצד אחד וכדי להסתכל באילן עליו לצאת לתחום אחר, עליו להפסיק ממשנתו. אם כן הוא מתחייב בנפשו כי הוא חי בעולם דואליסטי מחולק האידיאל היה שהוא יעסוק במשנתו, ומתוך עסק משנתו , יאמר מה נאה אילן זה…

יהי רצון שנזכה על ידי קדושת אכילת פירות ארץ ישראל, לעלות ולהתקדש, להבין ולחיות יותר את דבר ה' בארץ ישראל.