מובא בשם האר"י הקדוש, שחג הפסח, רומז על פה-סח, על גאולת הדיבור.
שאנו מתבוננים בפרשתנו רואים שדברי האר"י , אינם רק דרוש על פי הסוד, אלא ממש עולים מפשט הפסוקים.
כפי שפותחת הפרשה:
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'
מטרת יציאת מצרים היא בכדי שעם ישראל לדורותיו יספר-ידבר את יציאת מצרים.
ואכן מצוות התורה היא 'והגדת לבנך', יש מצווה להגיד, וגם בהמשך הפרשה אומרת התורה:
והיה כי תבואו אל הארץ אשר ייתן ה' לכם כאשר דיבר ושמרתם את העבודה הזאת, והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקד העם וישתחוו..
מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך, והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים…
היה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים
גם מצוות תפילין שנזכרת שחלק מזיכרון יציאת מצרים, מטרתה היא:
והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים
הדיבור הוא הכוח האנושי החזק ביותר, הוא הכוח להעביר מסרים ורעיונות, מהמחשבה למציאות, הוא הכוח להניע את העולם, מכוחם של רעיונות ומחשבות שיצאו אל העולם בדיבור, התרחשו מהפכות ומלחמות, לא לחינם המנהיג מכונה 'דבר' – כי הדיבור הוא המנהיג.
הדיבור הוא לא רק מבטא, הוא לא רק משפיע על אחרים, מניע את התהליכים בעולם, הדיבור מעבר לכל זה בכוחו לשנות את האדם, מה שאתה מדבר, הופך להיות מה שאתה מרגיש, חש וחושב.
למילים יש כוח אדיר, עוצמה מופלאה, לעיתים נוטים לזלזל במילים, אך המילים משפיעות יותר ממעשים, מכאן גם החומרה האדירה שייחסו חז"ל ללשון הרע.
בכדי לשנות את השיח שלנו, להשפיע על המילים שלנו, מצווה אותנו הקב"ה בפרשתנו שני דברים:
- לספר ביציאת מצרים, בליל הסדר לדבר על יציאת מצרים, כי כל הפלא האדיר הזה נעשה בכדי שנדבר עליו, כל שינוי המציאות האדיר הזה, נעשה כדי שיהיה בשיח שלנו, שיח של אמונה, שיח של אהבת ה' לעם ישראל, ועוד.
הדיבור הזה יופיע בצורה מפורטת בליל הסדר, ואז בתזכורות יומיומיות בוקר וערב: '…למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'. - להניח תפילין יום יום.
וננסה לבאר מעט על פי דברי הרב קוק עם ביאורו של הרב בלומנצוויג, איך הנחת התפילין תגרום לשינוי השיח, תגרום לכך שתורת ה' תהיה בפינו.
וכך כותב הרב קוק בסידורו עולת ראי"ה (עם מעט פירוש):
החיקוק – החקיקה – של רשמי הנפלאות – הרושם של הנסים הפלאיים שביציאת מצרים – צריך שיוחק על א. כוח המפעל, על יסוד פעולת החיים, ב. ועל כוח הרעיון, יסוד המחשבה וההרגשה. שני אלה יחדיו יהפכו את הטבע החילוני של האדם לטבע קדוש אלוקי, ותורת ה' תהיה בפיו, טבעית, בהגיוני לבבו.
התפילין צריכות להשפיע על כך שהפעולות והמחשבות יעשו מתוך חיבור לדבר ה', "לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך".
התפילין צריכות להיקשר אלינו באופן כל כך עמוק, שהטבע שלנו ישתנה, שהטבע הפנימי שלנו יתגלה, 'הטבע הקדוש האלוקי', במקום הטבע החיצוני שהוא חילוני.
הטבע החיצוני, מתעניין בהנאות החיים, ברכוש ובכבוד, הטבע הפנימי מתעניין בחיבור ודבקות בה', בתיקון עולם במלכות ש-די, בהבאת אור ה' לעולם, בערכים ובאידאליים אלוקיים.
הביטוי 'טבע קדוש אלוקי', נראה במבט פשוט כמכיל סתירה פנימית: מה פשר הקישור בין שני דברים רחוקים כל-כך – טבע האדם והקדושה. אך כאן בדיוק טמון החידוש הגדול של התורה במצוות התפילין – 'למען תהיה תורת ה' בפיך', שהתורה תהפוך להיות השיחה שלך, הדיבור שלך, החיים שלך.
המטרה היא הפיכת האדם לכזה שטבעו קדוש אלוקי, שתורת ה' בפיו. התורה נעשית לאדם לטבע, ולא רק שהוא מכפיף את עצמו אליה ומקבל את עול מצוותיה, כי אם היא שמנחה את רצונו, את שאיפותיו, וממילא את פעולותיו והנהגתו בכל אשר יפנה.
כפי שממשיך הרב קוק וכותב:
כל ההכנה הזאת דרושה היא, מפני שכל היסוד של יציאת מצרים היה להילחם בטבע הגס של החיים, המטביע את האדם במצולותיה של החילוניות, ומאחר שיסודם הגס של החיים כל כך חזק הוא, וכדי להילחם בו עד שינוצח הטבע החילוני שבאדם, כדי שיחול בקרבו אותו האור של הטבע הקדוש שלו, צריכה הייתה יד חזקה להגלות.
מהלך יציאת מצרים אינו מתמצה ביציאת ישראל מעבדות לחירות. חשוב להבין כי יציאת מצרים מהווה נדבך יסודי במערכה גדולה אף יותר, מאבק עולמי בין הטבע הגס של החיים ובין הטבע הקדוש. מצרים מייצגת את שיאה של המציאות המבטאת את טבעו הגס של האדם, הנמשך לחומריות ולתאווה, התגלות ה' המוציא את עמו ממצרים מגלה לעם ישראל ולעולם כולו טבע אחר, טבע של קדושה.
המאבק בטבעם הגס של החיים, אותו מבטאת המעצמה המצרית בראשות פרעה באופן המובהק ביותר, אינו מאבק פשוט. הנטייה אל החומריות, אל צדדי החיים הנמוכים ביותר, מוטבעת באדם באופן עמוק. לשם שינוי ברובד כה יסודי לא מספיקה הופעה 'רגילה' של הנהגת ה'. הקב"ה פורץ למציאות בעוצמה חריגה, מתגלה ביד חזקה, בוקע באדירותו את טבע העולם כפי שהוא נראה במבחינה שטחית וחיצונית, כדי לחדור לעומקה של המציאות ולחשוף בקרבה את הטבע הקדוש, אשר מונחה לאור ערכים עליונים ומונהג לפי קני מידה מרוממים, רוחניים.
יתרה מזו, גם יציאת מצרים אינה מהווה הכרעה וניצחון מוחלט. זהו רק השלב הראשון במערכה הארוכה והמורכבת נגד טבעם הגס של החיים.
לכן אומר הרב קוק:
על כן צריכין אנחנו להמעשים הקדושים הללו של הנחת תפלין על היד ועל הראש, כדי לסייע בסגולתם את המפעל הגדול הזה, של התהפכותו של הכוח הגדול של החיים החילוניים הגסים, לכוח חיים אציליים נהדרים בקדושה.
מדובר במאבק תמידי, התמודדות עולם נדרשת כדי להפוך את החיים לחיים נהדרים בקדושה. עם ישראל מצוּוֶה לקדם את התהליך של היפוך טבע האדם מחומרי לרוחני, מגס לעדין, מחילוני לקדוש.
כל יהודי מצווה, כחלק ממערך גדול ורחב של מצוות שעניינן "זכר ליציאת מצרים", להניח בכל יום תפילין על מוקד העשייה והפעילות ועל מרכז המחשבה והרגש, וחוקק בקרבו את הקדושה; הולך ומעמיק בתוכו את הערכים האלוקיים; מצעיד את עצמו ואת העולם כולו צעד נוסף בדרך הבוקעת ועולה ממיצרי מצרים כלפי מציאות אשר תורת ה' בפיה; מקדם את המציאות כדי שהקדושה תהיה טבעית לה.
המאורע שאדיר זה ששבר את הקליפה מעל המציאות, וגילה את הקדושה שטמונה בה, לא יוכל לשנות את המציאות, אם לא ניקח את האירוע החד פעמי האדיר הזה, ונחייה אותו ביום יום.
כל אדם מישראל הוא לוחם במלחמה התמידית והקשה בטבעם הגס של החיים. באשר הוא נמצא מוטלת עליו המשימה להמשיך ולהעמיק את טבע הקדושה, לחקוק ולחתום אותו בעצמו ובהווייה כולה. מצוּוֶה הוא להעמיד בשורשן של שאיפותיו ופעולותיו – ההשקפה והמפעל – את הקדושה.
יהודי מניח תפלין על ידו ובין עיניו, ומתקדם צעד נוסף לקראת ההטבעה של תורת ה' בפיו. הולכת ומשתרשת בקרבו הקדושה כזו שמנחה את כל שאיפותיו ומעשיו. התורה היא שיחו ושיגו, ממנה נגזרים תחומי ההתעניינות שלו, היא מאירה את האופן שבו הוא קולט את המציאות, קורא ומנתח אותה, והיא מדריכה אותו בכל אשר יפנה בצמתים גדולים ובדרכים ראשיות כבהסתעפויות קטנות ובנתיבים צדדיים.
התורה מציבה לנו יעד מורכב וקשה, תורת ה' בפיך, והאדם צריך לבחון את עצמו יום יום בהנחת התפילין, האם מה שאני חושב מונחה על פי תורת ה'? האם מה שאני עושה ופועל מגמתו להופיע את תורת ה'? – שוב ושוב, יום יום, נקשור את התפילין אלינו, עד שזה יהפוך להיות טבוע בנו, עד שיתגלה הטבע האמיתי שלנו.
ונסיים בדברי הזוהר המופלא:
תא חזי, כל יומין דהוה משה במצרים, דבעא לאפקא מלה מן גלותא, לא מליל מלה דאיהו דבור, כיון דנפיק מן גלותא ואתחבר קול בדבור, ההוא מלה דאיהו דבור אנהיג ודבר לון לישראל, אבל לא מליל עד דקריבו לטורא דסיני ופתח באורייתא דהכי אתחזי…
(בא וראה, כל הימים שהיה משה במצרים, שרצה להוציא את המילה מהגלות, לא דיבר מילה שהיא דיבור, כיוון שיצא מן הגלות, התחבר הקול עם הדיבור, והמילה הזאת שהיא דיבור הנהיגה את ישראל, אבל לא דיבר עד שהתקרבו להר סיני וניתנה התורה).
משה רבנו תפקידו להביא לעולם מילים שהם מחוברות לדיבור האמיתי, מילים, שמסוגלות לשנות את המציאות, מילים של תורת ה', זוהי תכלית יציאת מצרים, זוהי מצוות תפילין, שתהיה 'תורת ה' בפיך'.
יהי רצון שנזכה לכך.
