יש חשיבות רבה ב"זרימת החיים", ומאידך יש חשיבות גדולה בשליטה והכוונה. האדם מורכב מגוף המכיל דחפים ויצרים – חלקם שלילים ונמוכים, וחלקם עמוקים וחשובים.
כנגד דחפי הגוף השלילים, כנגד האימפולסיביות, היצריות והתאווה, מגיע שלטון השכל והמחשבה, שיקול הדעת והשליטה העצמית. המצוות המרובות (שפרשתנו שופעת מהם), כציוויים של מוסר אלוקי עליון, באים לתקן את הדחיפות הגופניות השליליות ולעדן את האדם.
אחת הטומאות שמוזכרת בפרשתנו היא 'מקרה לילה', טומאת הקרי, שעניינה כניעה למקריות, כניעה ליצר הסוחף, נתינת שלטון למה שהיצר מעורר, או בלשון ימינו למה ש'בא לי'.
התורה פותחת את הפרשה בסוגיית אשת יפת תואר. סוגיה זו מעוררת בצדק חלחלה בקרב מי שזכה ללחום במלחמות ישראל. הרמב"ם כותב: "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זיכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה …ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכול…וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא…". לעומת זאת, יש אצלנו אדם שבעת הקרב, בעת מלחמה, מפנה ליבו לאשת יפת תואר. זוהי דוגמה חריפה להשתלטות היצר על התבונה, על השכל והאידאל.
המקום המורכב הוא זה שאיננו מתוכנן. האדם נבחן במצבים בהם הוא נתקל במצב לא מתוכנן: האם הוא פועל על פי יצריו או על פי ערכיו, על פי תחושותיו הראשוניות או על פי רצונותיו העמוקים, על פי הגוף או על פי הנשמה.
מקרה זה מאמת את האדם עם מקרה: "כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו, וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה…', וראית – פתאום רואה האדם אשה יפת תואר, ומה שמתעורר אצלו זה החשק. זו לא אהבה, זהו חשק, וחז"ל מגדירים חשק זה כיצר הרע, וממילא יש כאן סדר שלם של טיפול ביצר המתעורר, בחשק האקראי שהופיע פתאום. סדר זה כולל השהיה ובדיקה שאין כאן הליכה אחרי היופי החיצוני אלא משהו עמוק ויסודי יותר. ואם אחרי המבחנים הללו האדם עדיין רוצה את האשה שנלקחה בשבי, אזי מתברר שיש כאן משהו עמוק ואמיתי. ועדיין, כיוון שהדברים התחילו ב'חשק', הבן שיוולד יהיה בן סורר ומורה, בן שהולך אחרי חשקיו – זולל וסובא – בן שלא יודע לכבד ולהעריך, בן שאינו יודע גבולות ומשמעת – 'איננו שומע בקול אביו וקול אימו'. (יש אומרים שבן זה נולד מביאה הראשונה שנעשתה מתוך החשק בלבד, ויש אומרים שבן זה נולד מביאה שהייתה אחרי כל הסדר המתואר בתורה, ואעפ"כ כיוון שהמניע הראשוני היה חשק יש לכך השפעה על הבן)
לאחר פרשיה זו עוסקת פרשתנו בעוד מקרים רבים שמגיעים לאדם:
'כי יקרא קן ציפור לפניך…' – אדם הולך ורואה קן ציפור, וכשהזדמנות מעין זו נקרת לפניו, הדבר הטבעי הוא לרוץ ולנצל את ההזדמנות, לזכות מן ההפקר. אבל התורה מנחה את האדם להתחשב, לשים לב לאם, לצאת מהמחשבה רק על עצמך, ולחשוב גם על הציפור שילדיה בקינה אשר בנתה.
'כי תבנה בית חדש…'- אדם בנה בית חדש וכולו מלא בשמחה והתרגשות על ביתו, אבל התורה מנחה אותו לחשוב על האנשים שסביבושלא יפגעו ושלא ינזקו – 'ועשית מעקה לגגך'.
אדם חורש את שדהו וכולו ממוקד בהוצאת היבול השנתי עליו טרח, אבל התורה מנחה אותו התורה שאל לשכוח את בעלי החיים שמשרתים אותו – 'לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו', כי השור חזק מהחמור ואם יחברום יחד יגרר ויסבול. וגם בעת העבודה 'אל תחסום שור בדישו', אלא על האדם לפתוח את עיניו וליבו ולראות אפילו את בעלי החיים.
אנו לא נגד הגוף, אלא רוצים לכוונו ולעדנו. יש יתרון אדיר בזרימת חיים, אבל זרימה זו צריכה להיות מכוונת. דווקא מתוך כבוד גדול לגוף, מערכת יחסים גופנית צריכה להיות ע"י חופה וקידושין כפי שמופיע בפרשה. מערכת היחסים הגופנית צריכה להיות בלי הפקרות –'לא תהיה קדשה מבנות ישראל'. לכן אונס נחשב כרצח – 'כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה' – יש לנו הערכה לגוף, אך לא להתפרצויות היצריות.
בסוף הפרשה מתגלה עמלק, שהוא עם שהולך אחרי יצרו, עם שפועל באופן אימפולסיבי, 'אשר קרך בדרך'. עמלק רואה את כל המציאות כמקרה. לעם ישראל יש מלחמה עקרונית ויסודית עם עמלק, כי אנו מבינים שאין מקרה – כלשונו הידועה של הרמב"ן: "…וכוונת כל המצות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו והיא כוונת היצירה שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו…ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו הכל בגזרת עליון…ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות…".
חובתנו לראות בכל מקרה חלק מההשגחה האלוקית. כשאדם מתבונן כך על המציאות, כל הזמן יתגלו בפניו הזדמנויות, כפי שנהוג לומר: "לכל אחד מאתנו יש סנטימטר מעוקב של הזדמנות הצץ לנגד עינינו מפעם לפעם. ההבדל בין האדם הבינוני לבין האדם המצליח הוא שהאדם המצליח מודע לכך ומקפיד להיות ערני, ממתין לו מתוך כוונה, וכאשר הסנטימטר המעוקב הזה של הזדמנות אכן צץ האדם המצליח תופס אותו", או כפי שאמר פעם מי שנחשב כממציא הטלפון אלכסנדר גרהאם בל: "כשנסגרת דלת אחת – נפתחת אחרת, אבל לעיתים קרובות אנו ממשיכים להביט בצער רב כל כך בדלת הסגורה, עד שאיננו רואים את זו שנפתחה בפנינו".
יהי רצון שנזכה לראות כל מקרה כיד ה', וממילא לנצל כל הזדמנות לטובה. ואסיים בחותמת המייל שלי מזה כמה שנים: "יום נפלא מלא הזדמנויות לקדש את שמו יתברך".
* דברים אלו מבוססים על שיחה של הרב אליעזר קשתיאל שליט"א.