אנו חווים בפרשה מעבר חד מסיפור מופלא ומרגש של עבדות ושחרור, של ניסים מופלאים ועם שנולד, של התמודדות של עם במדבר, של הורדת דבר ה' אלינו, למשפטים וחוקים והדרכה מעשית מפורטת איך לחיות.
המעבר החד מהסיפור למשפטים, הוא לימוד יסודי וחשוב מאין כמוהו – שבלי הורדת האידאליים האדירים לפרטים הקטנים הכול יתמוסס. התורה מלמדת אותנו שכדי להמשיך להיות שייכים לחירות, לניסים האדירים, להנהגה האלוקית, למתן תורה, כדי לקיים את החזון האדיר של ממלכת כוהנים וגוי קדוש, יש צורך בהרבה מעשים קטנים, יום יומיים.
זהו אחד מהכללים הכי חשובים בחיים. כל חזון גדול נבנה מהרבה מאד מעשים קטנים יום יומיים. כך למשל, בניית זוגיות טובה איננה מעשה אחד של מסירות, אלא מחוות יום יומיות של אהבה ואכפתיות, של דאגה ועזרה, של שותפות ומסירות. וכך בכל תחום חשוב.
אלא שהתורה מלמדת אותנו שהמעשים הקטנים והיום יומיים חייבים להיות מחוברים כל הזמן לאידאליים הגדולים ולחזון השלם. לכן פרשת משפטים מוקפת משני צדדיה במעמדים גדולים ואדירים, מעמד הר סיני מצד זה, ומעמד הברית מצד זה. וחייבים את שני היסודות – אידאליים גדולים וחזון יחד עם מעשים יום יומיים שנוגעים לכל תחומי חיינו.
הרב קוק במאמרו היסודי 'חכם עדיף מנביא' עומד על כך שאלו שני התפקידים היסודיים בעם ישראל: החכם – האחראי על היישום הפרטני, והנביא – שמציב את האידאליים הגדולים והחזון. וכך מתאר זאת הרב קוק במאמרו:
"בנוהג שבעולם, המשוררים והמליצים מתארים יפה את הדרת החיים בכלל, את כל פינותיהם היפות ביחוד הכוללות זרם רב וטל־חיים מרובה, הם יודעים גם להציג לראווה את הכעור הכללי של הקלקולים שבחיים ולמחות נגדם בכל תוקף. אבל לחדור לתוך־תוכם של כל הגורמים הפרטיים, איך מכשירים את החיים ומעמידים אותם על הבסיס הטוב ואיך משמרים אותם מכל קלקלה גם קטנה שבקטנות, שסופה להעלות שרטון גדול ולהרס הרבה מאד, דבר זה אין לו עסק עם כוח המדמה החם והעז, כי אם עם החכמה המדויקת. כאן תחל עבודת הרופאים, החסכנים, המודדים, השופטים, וכל החכמים המעשיים.
למעלה מזה. הנבואה ראתה את זרם הקלקלה הגדולה של עבודה־זרה בישראל ומחתה נגדו בכל עז, את הדרת נעם ד' אחד אלוקיו ותתארהו בכל יופי וזהר, את ההשחתה של כל הפרעות המוסריות, ריצוץ דלים עושק אביונים, רצח וניאוף, חמם ושוד, ותמלא רוח אלוקים להושיע ולגדור ברום שיח קודש.
השערות הדקות, שמהן מצטרפות עבות העגלה של החטאת , גידי־החיים הדקים, שמהם ישורגו מזרקי־הדם הגדולים, אלה המה המסתרים הצפונים מעין כל נביא וחוזה. המצות המעשיות כולן ופרטי הלכותיהן, בכל דיוקם הנמרץ, איך בהמשך־הזמן על־ידי קיומם ותלמודם, הרגלם וחיבתם, יצא הנעם הפנימי החבוי בהם, וזרם־החיים האלוקי הטהור יגרש בעזו את חשכת עבודת אלילים מבלי תוכל עוד קום, ואיך העזיבה האטית המזלזלת במעשים, בענפים ודיוקים. מפתחת דרך של הרס, מאבדת את הכלים שבם ייקלט הרוח העליון, וממילא יצר לב האדם, הדמיון המתעה המלא ציצי זהר מבחוץ ואבק רעל מבפנים, הוא הולך ועולה מאליו, – דבר זה לא נתן לנבואה בכלל, לנבואה של אספקלריא שאינה מאירה.
אמנם נתן לנבואתו של משה, אותה הנבואה של פה אל פה, של אספקלריא המאירה , שרק היא יכולה לראות עזם של הכללים ודיקנותם של הפרטים כאחד. אבל לא קם כמוהו "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ד' פנים אל פנים . והוצרכה עבודת הכללים להימסר לנביאים ועבודת הפרטים לחכמים. וחכם עדיף מנביא, מה שלא עשתה הנבואה, בכלי מלחמתה החוצבים להבות אש לבער מישראל עבודת אלילים ולשרש אחרי עיקרי ההשפלות היותר גרועות של עשק וחמס, של רצח וזמה, רדיפת שחד ושלמונים, עשו החכמים בהרחבת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה ובשנון החקים הפרטיים ותולדותיהם. "הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות".
במשך הזמן הרב נתגבר עסק החכמים על עסק הנביאים והנבואה נסתלקה, ארכו הימים והכללים החלו להתרופף, נבלעו בהפרטים ולא יראו החוצה. על כן באחרית הימים שצמיחת מהלך שיבת אור הנבואה תתחיל להופיע, "אשפוך את רוחי על כל בשר , אז שנאת הפרטים תתגבר, "חכמת סופרים תסרח, ואנשי הגבול, אלו תלמידי חכמים שמשימים גבול לדבריהם, ילכו מעיר לעיר ולא יחוננו, עד אשר לא כפרי־בוסר כי אם כבכורים מלאים טל וחיים יצאו הניצוצות של התחלת אור הנבואה מנרתיקם, וזו תכיר בכללה את גדל פעולת החכמה ובענות צדק תקרא: "חכם עדיף מנביא", "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו, אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, גם ד' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה . ונשמתו של משה תשוב להופיע בעולם.
הרב קוק מסמן לנו את הדרך: מחד, להבין את החשיבות העצומה של ההלכות המעשיות והמפורטות, ומאידך לזכור את החזון הגדול – ממלכת כוהנים וגוי קדוש. גדולתו של משה רבנו היא היכולת לחבר אותם. גם היום מעטים המצליחים לחבר בין עיסוק בפרטי פרטים של הלכה לבין ראייה גדולה של תקופתנו, של תהליכי הגאולה שאנו בתוכם, של החזון שאליו אנו שואפים.
תפקידנו הוא מצד אחד לשאת עיניים למרומים, לראות בראייה גדולה ורחבה את החזון הגדול, את האידאליים הרחבים והמקיפים, ומצד שני שרגלנו יהיו מוצבות בארץ ושנפעל על פי הדרכתה של תורה בכל מעשינו.
הסולם הזה שמוצב ארצה אך ראשו מגיע השמיימה זוהי עבודתנו.
יהי רצון שנצליח לחבר את הנבואה והחכמה, את החזון והמעש, את הפרטים הקטנים ביותר עם הכללים המקיפים והרחבים.
