המשנה במסכת סוכה שואלת (ג ט) שואלת: "והיכן היו מנענעין?…", אך המשנה לא שואלת מניין שבכלל צריך לנענע, גם הגמרא לא שואלת על המקור למצווה לנענע, זה ברור ופשוט שיש לנענע.
וצריך לברר מניין מצוות הנענוע? מה מקורה? ומתוך כך גם מה עניינה?
הגמרא במסכת סוכה (לז:) מחברת את הנענוע של ארבעת המינים, למצוות התנופה שהייתה נעשית בשני הלחם וכבשי השלמים בחג השבועות:
"תנן התם: שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד הוא עושה? מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשין, ומניח ידו תחתיהן ומניף, ומוליך ומביא, מעלה ומוריד, שנאמר באשר הונף ואשר הורם. אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא – למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד – למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי, אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא – כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים…ואמר רבא: וכן בלולב:".
וממילא אפשר להסביר מניין מקור מצוות הנענועים, בכל אחד מהחגים מצאנו מצווה לנענע, בפסח אנו מנענעים את העומר, בשבועות אנו מנענעים את שתי הלחם ושני כבשי השלמים, והיה ברור לחז"ל שגם בסוכות תהיה מצוות לנענע, ולכן מנענעים את ארבעת המינים.
ואם זאת ההבנה זכינו לאור חדש ממש על חג הסוכות, שהרי מה מטרת הנענוע, להודות שהשפע שקיבלנו, השעורים בקציר העומר, החיטה בשני הלחם, הוא מתנה אלוקית ובחסד אלוקי ניתנו לנו.
ממילא גם בסוכות, שעניינו של חג להודות ולהלל על כל הטובה והברכה, על כל השפע והחסד שניתן לנו כל השנה אנו רוצים להודות שכל מה שאספנו כל השנה הוא חסד וטוב אלוקי.
ארבעת המינים שכדברי הרמב"ם עניינם להודות על טוב והחסד, לוקחים את המינים היפים ביותר, הרעננים והמוריקים ומודים על כל מיני האילנות והשיחים ועל שפע הטוב והברכה שנתן לנו ה', ממילא אנו מניפים אותם ומודים לה' על החסד והטוב שגמל עימנו.
אלא יש מקום לשאול, הרי מצוות התנופה מצאנו שנעשית רק במקדש ועל ידי הכהן ולא נעשית מחוץ למקדש? ע"י ישראל בלבד (הכהן מניף יחד עם הישראל המביא). ועוד יש מקום לשאול לא מצאנו בכל התורה כולה מצווה שחלקה נעשית בכל הארץ ואותה המצווה עצמה בחלק מהימים נעשית רק במקדש, חוץ ממצוות לקיחת ארבעת המינים שביום ראשון חיובה מן התורה בכל הארץ, ובשאר הימים חיובה מן התורה הוא רק במקדש, זה דבר ייחודי, מה הוא בא ללמדנו?
אלא שזהו חידושו האדיר של חג הסוכות, שהסוכה הופכת להיות מקדש והאדם ככהן המשרת בקודש, חג הסוכות הוא להשפיע שפע קדושה אדיר ולרומם את כל המציאות עד שכל אחד ואחד זוכה למקדש בביתו ולהיות ככהן המשרת, ואכן מצאנו בגמרא שמדמים את ארבעת המינים לקורבן, שהרי המשנה (סוכה ג א) אומרת שלולב הגזול פסול, ושדנה הגמרא מה הסיבה לכך היא מביאה שזה כדין קורבן שגזול פסול מדין מצווה הבאה בעבירה: "שנאמר 'והבאתם גזול ואת הפיסח ואת החולה' גזול דומיא דפיסח, מה פיסח לית ליה תקנתא – אף גזול לית ליה תקנתא, לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש", ומצאנו שהגמרא (ט א) מדמה את קדושת המקדש לקדושת קורבן: "אמר רב ששת משום רבי עקיבא: מניין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה? תלמוד לומר חג הסוכות שבעת ימים לה'. ותניא, רבי יהודה בן בתירה אומר: כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, שנאמר (ויקרא כג, לד): חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה', מה חג לה' אף סוכה לה'".
ומתחדש לנו שאכן הסוכה וארבעת המינים שייכים למקדש, שייכים לקודשי שמיים, וכל אדם ואדם שזוכה לעמוד בסוכתו ולנענע את ארבעת המינים הוא ככהן העומד ומשרת בבית המקדש.
וזהו עניינו של חג הסוכות לרומם הכול לקודש, לכן כל המעשים הרגילים הופכים להיות מצווה וקדושה, האכילה, השינה, השיחה והטיול, הכול בסוכה מתקדש, וזה מסביר למה בחג זה אנו נפתחים לכל האומות ומקדשים את כל שבעים האומות, בקצרה נאמר שמהלך החגים הוא שפסח הוא לידת עם ישראל, ועניינו הוא הבדלת ישראל מן העמים וגילוי אופיים המיוחד – 'או הנסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באתות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדלים ככל אשר עשה לכם ה' אלוקיכם במצרים לעיניך", לכן גם עיקר המצוות הם מצוות לא תעשה שמבדילות אותנו, בחג השבועות זכינו לקבל את ייעודנו ותורתנו, ולכן את בו מצוות מעשיות כיוון שהוא קבלת המהות הרוחנית שלנו, ואילו בחג הסוכות אנו נדרשים להשפיע ולרומם את כל המציאות מכוח ייחודנו בחירתנו ומכוח תורתנו (הרחבה בטללי חיים 'אלול ותשרי').
יהי רצון שנזכה לקדש את כל המציאות, לרומם את כל החיים, ולהביא את אור ה', אור הקודש והמקדש לביתנו ולסוכתנו.
חג שמח!
