אחרי בשורת המלאכים המשמחת על לידת יצחק, אנו מוצאים דו שיח בין הקב"ה לאברהם ושרה בנוגע לצחוקה של שרה:
"ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך, ושרה שומעת פתח האהל והוא אחריו, ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים. ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי הייתה לי עדנה ואדוני זקן. ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי, היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן. ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה, ויאמר לא כי צחקת"
מקריאה פשוטה של הפסוקים עולות כמה תמיהות:
- שרה אימנו, שהנביא ישעיה קורא לנו ללמוד מדרכיה וחייה ("הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם"), מתגלית כחסרת אמונה, וחמור מכך כדוברת שקר.
- מדוע התוכחה מגיעה בפניו של אברהם אבינו. שאמנם –'הוכח תוכיח את אמיתך', אבל 'לא תשא עליו חטא', ואין להלבין פניו של אדם ברבים ללא צורך.
- מה הביקורת על שרה הרי גם אברהם אבינו צחק – "ויאמר אלוקים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה, וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והייתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו, וייפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד, ויאמר אברהם אל האלוקים לו ישמעאל יחיה לפניך, ויאמר אלוקים אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו…".
נראה לומר, כדברי אונקלוס, שישנם סוגים שונים של צחוק. יש צחוק שעניינו שמחה ויש צחוק שעניינו צחוק אירוני-מריר ומפקפק. אצל אברהם אבינו כותב אונקלוס: "ונפל אברהם על אפוהי וחדי ואמר בלביה הלבר מאה שנין יהא ולד ואם שרה הבת תשעין שנין תליד", ואילו אצל שרה תירגם אונקלוס: "וחייכת שרה במעהא למימר בתר דסיבית תהי לי עולימו ורבוני סיב".
שרה צחקה ואברהם צחק, אלא שצחוקו של אברהם כולו הודיה ושמחה – אברהם נופל על פניו בהודיה ושמח בשמחת ההמשכיות דרך האמונה והחסד, תוך שהוא מציין את גודל הפלא והנס "הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד". לעומת זאת הצחוק של שרה מערב בתוך שמחת הבשורה גם אירוניה וצחוק מריר שמבטא פקפוק בכך שהדבר יהיה. ואולי זו הכוונה במילים "ותצחק שרה בקרבה…", שמבחוץ היה כאן צחוק של שמחה והודיה, אך בפנים היה שמץ של הרהור, שמץ של ספק.
ודווקא בגלל שהספק הזה, שחסרון הדק הזה של האמונה איננו גלוי, צריך הקב"ה לחשוף אותו. דווקא הדברים שאינם גלויים הם הדברים הכי משפיעים. דווקא לקולות הפנימיים, לתת מודע, לדברים שאיננו מודעים אליהם (ולכן אנו לא יכולים להתמודד איתם), יש השפעה עצומה. את הקולות הגלויים, את המודע, אנו מעצבים באופן מודע, יכולים לזהות בו בעיות וטעויות. לעומת זאת את התת מודע, הקולות הפנימיים שמתחת לרדאר, אנו לא מזהים בצורה ברורה ולכן לא מתמודדים איתו.
זהו החידוש העצום בפרשיה קטנה זו, שימת לב לקולות הפנימיים, לתת המודע.
לכן שרה אומרת: "לא צחקתי", כי היא באמת לא רוצה שיתערב בצחוקה שמץ של חסרון אמונה. היא יראה מאד מפני חסרון אמונה, חוסר דבקות מלא בדבר ה'. היא באמת התאמצה במודעות לפתח אמונה ולשמוח בה, ורק יודע תעלומות, יודע לומר לה: "לא, כי צחקת", שהיה מעורב שם צחוק אירוני-ספקני-מריר.
האור החיים הקדוש מקשה על פירוש אונקלוס: "…אבל על מי סמך הקב"ה להבין ב' פירושים משונים בתיבה אחת"? שאלה זו היא שאלה נפלאה, איך רצה הקב"ה שנבין בשני פסוקים שמופיעים בפרקים עוקבים, עם מילים דומות שני פירושים שונים, בשניהם צחוק, בשניהם משפט פליאה: "הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד"; "אחרי בלותי הייתה לי עדנה ואדוני זקן".
לפי הפרוש שהבאנו זה בדיוק מה שרצה הקב"ה שנבין, שבשני דברים שונים עלולות להיות מעורבות כוונות שונות, ועלינו להתבונן היטב היטב בעולם הכוונות שלנו, בעולמנו הפנימי, כי כל עיוות קטנטן בעולם הפנימי עלול להוביל לתוצאות הרות אסון בעולם הגלוי.
אולי אפשר לומר, ואני מעלה זאת בזהירות רבה, ובעיקר כדי שנוכל ללמוד מזה לחיינו, שאחרי שהקב"ה בישר את הבשורה על לידת יצחק, הוא היה חייב לדבר עם אברהם ושרה כדי למוסס את המחסום ללידתו של יצחק, שעד שלא תהיה אמונה שלימה של שרה, לא יוכל יצחק להיוולד. הקב"ה כבר פתח את החסימה, אך כל זמן שגם שרה לא פתוחה זה לא יוכל להופיע.
לעיתים גם כשהקב"ה פותח אנחנו עוד סגורים, כי חיכינו כל כך הרבה ונכנס לנו שמץ של חוסר אמונה, שמץ של חוסר תקווה וציפייה… כדברי הנביא ישעיהו: "…אִם לֹא תַאֲמִינוּ כִּי לֹא תֵאָמֵנו",ּ ומסביר הרד"ק: "אמר הנביא אם לא תאמינו לדברי אלה למה היא? זה לפי שאין אתם נאמנים וקיימים באמונת האל", ואם אתם לא מאמינים – לא יתקיימו הדברים: "תאמנו – ענין קיום כמו מימיו נאמנים".
יהי רצון שנזכה לשים לב לכל הקולות הפנימיים שבנו ולכוונם באופן שלם ומדוייק, שנזכה לאמונה שלימה, שתביא לתשובה שלימה ומתוך כך לגאולה שלימה.