בפרשתנו מופיעה פרשיית המועדים, הפותחת בפסוק: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קודש אלה הם מועדי". הציווי לישראל הוא לקרוא למועד 'מקראי קודש', ועלינו להבין מה משמעות הדבר, ומה משמעות הביטוי הזה שחוזר בכל המועדים ואפילו בשבת?
מפרשים רבים פירשו את הביטוי "מקרא" במובן של התאספות, כדוגמת "למקרא העדה" בפרשת החצוצרות, ו"קרואי עדה" בפרשת קורח. וכך כותב הרמב"ן:
"וטעם מקראי קודש, שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להיקבץ בבית האלוקים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפילה והלל לא-ל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה…"
מטרת השביתה מהמלאכה היא מקראי קודש, וזהו עיקרו של המועד: עבודת ה' הציבורית, ההתכנסות ללימוד התורה ולתפילה, וכפי שכותב הרב מלמד בפניני הלכה:
"השבתות והחגים הם ימים קדושים שניתנו לישראל כדי שיתעלו בהם במעלות התורה, ויאירו על ידם את ימות החול. השבת נועדה להאיר ולרומם בכל שבוע את ששת ימי החול, וכל אחד מהחגים נועד להאיר את אורו המיוחד על כל השנה. לפיכך תיקן משה רבנו לישראל בחגים שיקראו בתורה בעניינו של חג, וכן תיקן לישראל "שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג". וזהו שאמר הקב"ה למשה רבנו: עשה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים בעניינו של יום, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת וחג, ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני".
השביתה ממלאכה המצורפת לקדושת היום מאפשרת את ההתכנסות הציבורית לעבודת ה', הן ברמה הטכנית, ויותר מכך ברמה רוחנית. חיבור השמחה עם הקדושה, הבשר והיין יחד עם ההלל ולימוד התורה, יוצרים פתיחת לב מיוחדת לקליטת הקדושה בחיים, ברמה הציבורית ומתוך כך גם ברמה האישית.
העובדה שלא רק היחיד עובד את ה' אלא גם הציבור כולו, מעלה את העם למדרגה עליונה וקדושה. המועדים הם כשמם: התוועדות, התאספות, שינוי המציאות ברמה הכללית.
זהו יעודנו. זו הצורה היחידה שנוכל לתקן עולם. אין בכוח יחידים, גדולים ככל שיהיו, ליצור שינוי עולמי. שינוי כזה יכול להיות רק בכוח האומה כולה. בימים אלו אנו שמחים בתחיית האומה, ביום העצמאות שעברנו וביום ירושלים הבעל"ט, אנו שמחים כי רק על ידי תחיית האומה נוכל לקדש את שם ה' כראוי.
יש שפרשו ש"מקרא קודש" הוא מלשון קריאת שם. לא מספיק שיש קודש אלא צריך גם לתת לו מקום במציאות ובחיים, צריך לדבר עליו, לגלות אותו ולהודיעו. ארץ ישראל קדושה, עם ישראל קדוש, מדינת ישראל קדושה, צבא ישראל קדוש, אבל לא מספיק שזוהי המציאות האמיתית, אלא עלינו להודיע זאת, לומר זאת: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". צריך לקרוא את הקודש!
יש שהוסיפו ודרשו את הביטוי "מקרא קודש" כקריאה אל הקודש, שכביכול אנו פונים אל הקודש וקוראים לו, מבקשים אותו, וממשיכים אותו אל תוכנו. צריך להתפלל שהקדושה תתגלה בתוכנו. צריך להיות אנשים שמבקשים את הקודש, שמייחלים לקדש את חייהם.
ניתן לומר שכל הפירושים הללו מתחברים יחד. אנו מצידנו מתקדשים, ומודיעים על הקדושה הנמצאת בעולם, ומייחלים ומתפללים שהקב"ה יזכה אותנו בעוד קדושה, וכך הולכת האומה וכל אחד ואחד מבניה ומתקדשת.
יהי רצון שנצליח מתוך ימי המועדים הבעל"ט, יום ירושלים וחג השבועות, לגלות את הקדושה הנמצאת באומה, בתורתה, ארצה ומדינתה, ומתוך כך להוסיף קדושה.