בפרשיות אלו אנו עוסקים ביוסף ואחיו, ואני רוצה היום להתייחס לפן שלא מדובר כל כך באישיותו של יוסף הצדיק- הציפייה לישועה. הזוהר הקדוש כותב:
"'אל תאמר אשלמה רע קוה לה' ויושע לך'. הוא כמו שכתוב: 'ומשלמי רעה תחת טובה', כי למי שעשה לו טובה לא ישלם לו רעה, משום שכתוב: 'משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו', ואפילו למי שעשה לו רעות אין לו לשלם רעה תחת רעה שעשה אלא 'קוה אל ה' ויושע לך'.
מקרא הזה, בארוהו ביוסף הצדיק, שלא בקש לשלם רעה לאחיו בשעה שנפלו בידיו. דהיינו כמו שכתוב: 'אל תאמר אשלמה רעה אלא קוה לה' ויושע לך', כי הוא היה ירא את הקב"ה, שכתוב: 'זאת עשו וחיו את האלוקים אני ירא' – והוא היה תמיד מחכה אל הקב"ה".
כל ימיו מצפה יוסף לישועה, כל ימיו ממתין לגאולת ה', ונראה שזה סוד כוחו של יוסף. יוסף מאמין באמונה שלמה שכל תנועה בעולם היא לגאולה וישועה, כל שינוי מצב מכוון ליצור טוב. וזוהי הסיבה שיוסף שעובר כל כך הרבה תהפוכות ותסבוכות, לא מתייאש, לא נחלש, אלא שוב ושוב בכל מציאות פועל לטובה.
יוסף רואה בכל מקום אליו הוא מגיע הזדמנות ושליחות: עם אחיו בבית אביו, בשליחות אל אחיו, בבית פוטיפר, ואפילו בבית האסורים. יוסף תמיד רואה עצמו כשליח שהגיע בדיוק את המקום אליו היה אמור להגיע.
זו גם הסיבה מדוע יוסף לא שולח לאביו הודעה על היותו במצרים, שכן הוא לא רואה את עצמו כמי שנמצא שם בטעות או בשגגה או בזדון ליבם של אחיו – "לא אתם שלחתם אותי הנה כי אם האלוקים", וכאן צריכה להתגשם הנבואה, כאן שליחותי בעת הזאת.
המצפה לישועה, מתבונן על המציאות ומצפה – כצופה העומד על משמרתו אשר לא מפספס הזדמנויות לקידום המטרה, כפי שמתאר הרב קוק באופן נפלא:
"ביחס לתקוה המפעמת בלב כל יהודי מדור דור לישועה ולגאולה השתמשו חז"ל בבטוי "צפיה". ולא "קוית" צפיה היא מגזרת צפה. תפקיד הצופה להשתמש בכל מאורע שהוא להזהיר על תקלה ולעורר למפעל של ישועה. וכך עלינו להשתמש בכל המאורעות שבעולם, שעל ידם תוכל לבוא או לצמוח תשועה לישראל".
"והצפייה כוללת שימת עין תדירית, גם באין שום הכרה גלויה חיצונית אל הישועה, כמו שהמצפה עומד על המשמר ימים על שנה, לפעמים גם באין לפניו דבר מחודש, ולא יעזוב עמדתו. ועוד כלול בזה שבכל עת מצא של איזו הערה שיראה שראוי לעשות איזה דבר לישועה יחיש פעולתו ולא יעזוב, כמו שהמצפה בראותו ע"פ צפייתו שבאה שעת מעשה, 'ל'בריחה או הגנה מאיזה אויב וכאלה, עליו החובה לעשות מה שדרוש לטובת המצב, כן יזרז לעת הנכון, בלא איחור רגע וזמן".
אמירה יסודית זו מסבירה את כל המהלכים שמוביל יוסף בפרשיות האחרונות. יוסף רוצה להחזיר את האחווה, להביא את האחים לתשובה, הוא מנצל את ההזדמנות שנשלחה אליו (שהוא מכיר את אחיו והם לא הכירוהו) להבעיר את האחים במהלך שמוביל לתשובה ("אשמים אנחנו"), לגילוי אחווה וערבות ("אנוכי אערבנו מידי תבקשנו…"), לחיבור מחודש של האחים, ולירידה למצרים לצורך קיום נבואת ברית בין הבתרים בדרך הטובה והמכובדת ביותר – זה כוחו של הצופה, לא לפספס הזדמנויות הניקרות בדרכו.
כל יהודי נשאל (שבת לא ע"א) בבואו אחרי מותו לביה"ד של מעלה: "ציפית לישועה?", הדרישה היא לצפות, יום יום, שעה שעה – 'כי לישועתך קווינו כל היום!'.
מחד אנו מחויבים לצפות לישועה, גם אם נצטרך לחכות זמן ארוך, ומאידך אנו צריכים לחכות שהישועה תבוא בקרוב, כלשון המדרש:
"כך שאלו ישראל לבלעם אימתי תהיה ישועה? אמר להם: 'אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב'. אמר להם הקב"ה זו היא דעתכם? אין אתם יודעין שסוף בלעם יורד לגיהנם ואינו רוצה שתבא ישועתי, אלא היו דומים לאביכם שאמר: 'לישועתך קויתי ה" – צפה לישועה שהיא קרובה לכך נאמר: 'כי קרובה ישועתי לבא'".
לענ"ד הכוונה היא לדעת שכל צעד וצעד, ברמה האישית וברמה הלאומית מוביל אותנו לישועה, כל מהלכי ההיסטוריה מכוונים לישועה, כל שינוי מטרתו לישועה וגאולה. כדברי הרמח"ל המופלאים:
"המקוה תמיד בשמחה, בלי צער. כי המצטער תמיד הוא ביגון ואנחה, וחושב שאין לו תרופה. אבל מקוה אינו מצטער כי הוא מקוה תמיד, ואפילו אם יתמהמה מחכה, נמצא התקוה מחיה אותו… ומי שהוא מקוה נאמר בו: 'גם כי אשב בחושך ה' אור לי', ה' דייקא, 'לישועתך קיויתי ה".
התקווה נותנת שמחה יום יום, כי כל הדרך היא דרך לגאולה.
הסמ"ק כולל את הציפיה לישועה בתוך מצוה האמונה:
"לידע שאותו ברא שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובד' רוחות… ובזה תלוי מה שאמרו חכמים ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו: 'ציפית לישועה?', והיכן כתיב מצוה זו? אלא שמע מינה בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים, דכתיב: 'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ועל כרחין מאחר שהוא דיבור, הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלוקיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב 'ושב וקבצך מכל העמים'".
הציפיה לישועה, ההבנה כי בורא העולם הוא גם מנהיג אותו ומוביל אותו לקראת תכליתו וייעודו, היא חלק מהותי ממצות האמונה. אדם מאמין הוא אדם שמאמין בישועתו של ה', ומצפה לבואה.
בספר "עבודת ישראל" מעיר:
"לישועתך קויתי ה'. אחר העיון בפרשת מקץ ופרשת ויגש ופרשת ויחי עד הפסוק הזה ולא מצינו שם הוי"ה נכתב בם בפירוש…"
שם ה' לא מופיע בצורה מלאה במאורעות אלה, כיון שיד ה' היתה נסתרת. רק התקוה לה' מלמדת אותנו כי בעצם כל המאורעות הללו הם תהליך אלוקי ששם ה' נסתר בו.
בע"ה בשבוע הבא נמשיך לכתוב עוד על ענייני צפיית הישועה, כי כפי שראינו בגמ' בשבת זהו עניין עקרוני ויסודי בחיי האדם.
יהי רצון שנזכה לישועה גלויה ושלימה בקרוב ממש!
