בפרשתנו אנו נתקלים במושג 'חוקה': "זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' לאמור…". רבים מהמפרשים דנים על המושג זה, וידועים במיוחד דברי רש"י שכתב שם "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר 'מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה', לפיכך כתב בה חוקה, גזרה היא מלפניי, אין לך רשות להרהר אחריה". וכפי שמפרש בתרגום "דא גזירת אורייתא דפקיד ה'…". כלומר 'חוקה' מבטאת דבר החקוק בסלע, דבר שלא ניתן לשינוי או הרהור.
בתוך עולם בו הכל משתנה, הכל מתחלף ושום דבר איננו יציב- כשהביטוי החריף ביותר לכך הוא המוות שגורם לאדם לא להיות בטוח בעצם קיומו וקיום קרוביו- יש צורך בדבר יציב וחזק עליו ניתן להישען. והדבר החזק והיציב הזה הוא חוקת התורה- אותו חוק אלוקי, על-אנושי, נצחי, שלא ישתנה לעולם. הקשר לחוק האלוקי הוא הקשר לדבר היציב, לסלע הקיום. זו היכולת להיות שייך לעולם שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו, לעולם של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא היה הווה ויהיה.
בפרשתנו אנו נתקלים בעוד סלע, סלע אטום שבמבט ראשוני נראה שגם הוא לא יכול להשתנות. הקב"ה אומר למשה רבנו "קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרון אחיך, ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מהסלע, והשקית את העדה ואת בעירם".
משה מצווה להראות שהסלע יכול להשתנות, שהעוצמה האדירה החומרית היא ברת שינוי, שהכוח הרוחני של הדיבור יכול לבקוע את הסלע ולהוציא ממנו מים. אם נדייק בפסוק נוכל לראות שהסלע מכיל בפנימיותו מים, "ונתן מימיו"- המים שלו. כלומר גם דבר שנראה כסלע מוצק ודומם מכיל בתוכו חיים וחיוניות.
אלא שמשה רבנו לא מקיים את דבר ה', "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים, ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם". ועל כך מגיעה תגובה אלוקית חריפה מאוד, "ויאמר ה' אל משה ואל אהרון יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם".
ועולה השאלה מה הקשר בין ההכאה בסלע לאי הכניסה לארץ? מדוע התגובה האלוקית מדברת על חוסר אמונה?
נראה לומר שלפני הכניסה לארץ רצה הקב"ה להראות לישראל שכל המציאות החומרית ניתנת לשינוי, שגם סלעים יכולים להוציא מים. ואולי כפי שאמרו רבים, יש כאן רמז שגם מאנשים קשים ואטומים כביכול, ניתן בעזרת דיבור וחינוך להוציא כוחות אדירים וגדולים.
משה רבנו לא האמין מספיק ביכולת לשנות, ולכן הוא אומר "שמעו נא המורים" ומדבר לעם דיבור קשה, דיברו של הכאה. וממילא גם בסלע הוא מכה. תגובה זו של משה היא הפך העבודה הנדרשת בארץ ישראל. בארץ ישראל אנו נדרשים לעבודת קידוש החומר ולא שבירת החומר על ידי ההכאה בו.
בתחילת הפרשה אנו פוגשים את הדבר שבאמת חקוק בסלע, את החוק האלוקי שלא ישתנה לעולם. "גם נצח ישראל לא יישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא להינחם". ובסוף הפרשה אנו פוגשים את מה שנראה לאנשים שלא יכול להשתנות, אך שלמעשה ביכולתו להשתנות.
התפיסה הנמוכה סוברת שהדבר היציב והקיים והמציאותי הוא עולם החומר, ואילו העולם הרוחני הוא עולם נזיל, משתנה, נתון להשערות ורעיונות. אך לאמיתו של דבר העולם הרוחני-אלוקי הוא הדבר היציב ביותר, הוא ה"קדוש [ש]לעולם קיים" ואילו העולם החומרי הוא העולם הלא יציב והמשתנה.
יהי רצון שנזכה לאחוז בנצח, לאחוז במציאות האמיתית, ולשנות בעולם החומרי את כל הדרוש שינוי.
