השבוע רציתי לכתוב על נושא שאמנם הוא שולי בפרשה, אבל מאידך תופס מקום רב בחיינו, והוא עניין הכסף.
האבן עזרא מנסה לברר מדוע ביזה עשיו את הבכורה, ומבאר ש"בעבור שראה שאין לאביו עושר. ורבים יתמהו כי עזב לו אברהם ממון רב, וכאילו לא ראו בימיהם עשיר גדול בנעוריו ובא לידי עוני בזקוניו. והעד שהיה יצחק אביו אוהב את עשיו בעבור צורכו. ואילו היה הלחם רב בבית אביו והא נכבד בעיניו לא מכר בכורתו בעבור נזיד. ואם היה אביו אוכל בכל יום מטעמים, מה טעם אמר הביאה לי ציד. ולמה לא היו ליעקב בגדים חמודות, ולמה לא נתנה לא נתנה לו אימו כסף וזהב בדרך, שהוא אומר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. ולמה לא שלחה אליו הון והיא אוהבת אותו, כי הוצרך לשמור על הצאן. והפסוק שאמר "ויגדל האיש"- קודם זקנותו. ועיוורי לב יחשבו כי העושר מעלה גדולה לצדיקים, והנה אליהו יוכיח (שהרי היה עני מרוד בזמן שברח מאחאב, והביאו לו העורבים אוכל)…"
כלומר, למדנו מדברי האבן עזרא, שהעושר איננו מעלה לצדיקים, ונראה שלתפיסתו הצדיקים, מעלתם היא ברוחניות, ואין זה לא מעלה ולא מוריד אם יש להם עושר חומרי.
אולם, הרמב"ן חולק בחריפות על האבן עזרא, וזה לשונו: "ואני תמה מי עור עיני שכלו בזה…" ודוחה שם את כל ראיותיו של האבן עזרא (והרוצה יעיין שם כה,לד). ונלע"ד שמלבד חולשת הראיות של האבן עזרא, הרמב"ן חולק באופן עקרוני, וסובר שהמצב בטבעי לצדיקים הוא עשירות, ובייחוד, צדיקים שעניינם להנהיג את העולם, צריכים לבטא את המדרגה השלמה, כפי שחז"ל התבטאו על רבי, מנהיג הדור, מסדר המשנה וכותב התושב"ע לדורות, שזכה לשני שולחנות והיו בו תורה וגדולה בשולחן אחד. הרי שחז"ל מכנים את העשירות בשם "גדולה" וכן כותב הרמב"ן "ואם יש צדיקים שמגיע להם כמעשה הרשעים בעניין העושר אין זה באותם שנתברכו מפי הקב"ה, כי ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. אבל היו האבות כולם כמלכים, ומלכי גויים באים לפניהם וכורתים עימהם ברית…"
ואכן מצינו בחז"ל שאחד התנאים לנבואה, שהיא שיא השלמות הרוחנית, הוא עושר, כמו שכתוב ש"אין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר". וכן כותבת הגמרא, שאדם שהיה מתמנה להיות ראש ישיבה או כהן גדול, היו מעשירים אותו.
ונראה להסביר את הדבר בשני רבדים. ברובד הפשוט: התורה עניינה להדריך ולתקן את החיים, בכל מרחביהם, בגשמיות וברוחניות, ולכן ראוי לתלמיד חכם שיהיה גם בעל ממון. וברובד העמוק יותר רואים שלא די לתלמיד חכם בסידור החיים, באופן טכני, שיהיה מסודר מבחינה כלכלית, אלא דרשו חז"ל שיהיה עשיר, וזאת יש להסביר, שהכסף הוא הצד העליון שבחומר, שהרי הכסף אינו שווה דבר מצד עצמו, שהרי בעצם זו חתיכת נייר חסרת חשיבות, וכל שוויו נובע מהחשיבות והערך שנותן לו העולם. ובעצם, כל עניין הכסף הוא לבטא את החשיבות והערך של דברים. ככל שדבר שווה יותר בעיני העולם, כך שוויו עולה. כך שהיכולת להתעשר, היא היכולת לעשות דברים בעלי ערך וחשיבות, שכדי "לעשות כסף" האדם צריך לעשות דברים בעלי חשיבות ושהחברה תכיר בערכם. ולכן הדבר חשוב כל כך.
יש נטייה להרבה אנשים לראות את הכסף כדבר טמא, כדבר לא נקי. אולם, מתוך דברי חז"ל רואים שהכסף הוא דבר חשוב, אלא שכמו כל דבר, ניתן להשתמש בו לטוב או לרע.
ויהי רצון שבזכות הבנת הדברים, יזכו דווקא האנשים האידיאליסטים והתורניים לא לפחד מכסף, לא לברוח מכסף, לא לפחד לדרוש אותו, כדי לבטא את ערכינו וחשיבותינו, ובכך להעלות את הערך והחשיבות של פעולתנו בעולם.
