כפי שכתבנו בשבוע שעבר, ספר במדבר עוסק בתנועה. אחרי התייסדות מערכת השראת השכינה בישראל שפורטו בספרים שמות וויקרא (שכמובן, הדבר העומד בראשם הוא המשכן ועבודתו), התורה דנה בסדרי התנועה וההתקדמות שמתרחשים על ידינו.
פרשיות סוטה ונזיר
בהקשר הזה יש גם להבין את פרשיית סוטה ופרשיית נזיר המופיעות בפרשתנו. שתי פרשיות אלו עוסקות בתנועה, האחת בתנועה כלפי מעלה- התקדשות הנזיר, והשנייה בתנועה כלפי מטה- הטמאות הסוטה.
באופן פנימי גם תנועת הסוטה יכולה להיות תנועה כלפי מעלה ותנועת הנזיר כלפי מעלה.
רע וטוב בדין הסוטה
לגבי הסוטה, הרי קנאתו של הבעל הינה ביסודה דבר בריא וקדוש, ולכן אומרת התורה שבמקרה שאין ממש בחשדות נגד האישה "ואם לא נטמאה האישה וטהורה היא וניקתה ונזרעה זרע" ומבאר רש"י "וניקתה'- ממים המאררים, ולא עוד אלא 'ונזרעה זרע'- אם הייתה יולדת בצער, תלד ברווח; אם הייתה יולדת שחורים, יולדת לבנים וכו'"- כלומר, לא זו בלבד שהאישה אינה נענשת אלא היא אף זוכה לברכה מיוחדת.
טוב ורע בדין הנזיר
וכך גם בתנועת הנזיר, כשם שהיא יכולה להיות בתנועה כלפי מעלה כך היא יכולה להיות בתנועה כלפי מטה, שהרי נחלקו התנאים האם הנזיר קדוש או חוטא, וכדברי הגמרא (תענית יא.): "אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר מה תלמוד לומר 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש'. וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אומר נקרא קדוש, שנאמר: 'קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו'. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה".
וניתן לבאר שאין זו מחלוקת, אלא שישנם שני סוגי נזירים: האחד קדוש והשני חוטא, והדבר תלוי בכוונתם כאשר הם מקבלים על עצמם את הנזירות.
הנזיר הקדוש
הנזיר הקדוש הוא אדם שרוצה לפרוש מן החומר באופן זמני, הוא מבין שהאידיאל השלם הוא שאדם ישתה יין ויהיה מלא בשמחה ועליזות, חיוניות וזרימה, אלא שבאופן זמני כיוון שהוא חש שהוא לא מצליח לעשות דברים אלו בקדושה וטהרה הוא פורש.
הנזיר החוטא
ואילו הנזיר החוטא הוא אותו נזיר שחושב שהאידיאל הוא פרישות ושהמצב המתוקן יותר הוא שהאדם לא ייהנה ולא ישמח, שהאדם לא יהיה מחובר לציבור, לא יכאב את כאבם (באבל) ולא ישמח בשמחתם (על ידי היין).
ניתן לומר שישנו עוד סוג של נזיר שקדוש יאמר לו, והוא הנזיר שרואה עצמו כחלק מכלל ישראל, וכדי לאזן נטיות לא נכונות בעם ישראל הוא מקבל על עצמו נזירות ואפילו נזירות כנזירות שמשון, שהיא נזירות לעולם.
דבר השם מתגלה על ידי עם ישראל
אם ננסה לראות את החוט החורז של כל העניינים המופיעים בפרשה זו, נראה לעניות דעתי שייחודם של כל הדברים הוא, שכולם מהווים תנועה ופעולה של עם ישראל בכדי להופיע את דבר ה' בעולם. וננסה לעבור בקצרה על העניינים המופיעים בפרשתנו ולהראות זאת.
ייעודו של שבט לוי
הנושא שפותח את הפרשה הוא מניין הלווים. יש לציין שהלווים, שעד תחילת ספר במדבר קיבלו מקום שולי לעומת הכהנים, מקבלים בספר במדבר מקום מרכזי מאוד (עד כדי כך שבפרשת קורח משה רבנו רואה צורך לומר להם "רב לכם בני לוי"- כלומר, ראו איזה מקום גדול קיבלתם, האם אין הוא מספיק?!)
תפקיד הכהנים מוגדר ומתוחם, אך תפקיד הלווים הוא כשמם- להתלוות אל עבודת הקודש, כלומר, להוסיף משלהם על העבודה. ואולי הביטוי הגדול ביותר לכך הוא עבודת השירה שמסורה להם, שהרי השירה כולה מתוך ליבם ורגשותיהם של הלווים, והיא שונה במהותה מכל עבודה טכנית שמעשיה מוגדרים ומדויקים על פי ה'. ולכן גם הפרשה פותחת במניין הלווים.
שילוח הטמאים
מיד לאחר מכן עוסקת התורה במצוות שילוח הטמאים, וזה כהקדמה לכך שתפקידם של ישראל הוא לקדש את ה', ובשל כך יש לסלק כל טמא וכל טומאה ממחננו.
ברכת כהנים
לאחר מכן מופיעות פרשיות סוטה ונזיר עליהם דיברנו, ומיד לאחר מכן מופיע ברכת כוהנים שעניינה הוא שהברכה האלוקית נמשכת לישראל דרך ברכת הכוהנים, שאמנם הקב"ה הוא המברך את ישראל אך הברכה תגיע דרך עבודתנו, מעשנו ודיברנו.
המשנה ברורה מציין בשם ספר חרדים שכחלק מהמצווה של ברכת כוהנים יש מצווה על ישראל לרצות ולקבל את הברכה, לאמור, שלא די בכך שחלק מקודש מן העם יוריד את הברכה למציאות, אלא צריך שכל מי שרוצה לקבל את הברכה יכין את כליו ורצונותיו לקבלתה.
נדבת הנשיאים
וסיום הפרשה הוא בחנוכת המשכן על ידי נדבות הנשיאים, שחז"ל מציינים באופן בולט שקורבנות אלו היו מדעתם ורצונם של הנשיאים ולא מתוך ציווי אלוקי.
צריך לעבוד כדי להיכנס אל הקודש
הפרשה מסיימת בפסוק "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר איתו, וישמע את הקול מידבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו".
וראוי להשוות פסוק זה לסיומו של ספר שמות שעוסק לכאורה באותה התקופה בדיוק, סוף חנוכת המשכן, שאומר "ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן".
כלומר, בסיום ספר שמות, שעוסק בציווים האלוקיים להקמת המשכן משה נשאר בחוץ ולא יכול להיכנס אל המשכן, וממילא הוא גם לא מסוגל לשמוע את דבר ה', ורק לאחר שעם ישראל פועל להשראת השכינה, נותן את חלקו באופן המביע את רצונותיו ושאיפותיו להתקרב אל הקודש, אז גם זוכה משה להיות נידבר עם הקב"ה, ובכך להיות פועל עם א-ל.
יהי רצון שנזכה אחרי יום מתן תורתנו, בו קיבלנו את התורה לפתח את כוחותינו ורצונותינו ולתת משלנו לתורה, ובכך לפעול עם א-ל.
