בפרשתנו מצטווים ישראל את המצווה הראשונה, כפי שכותב רש"י בתחילת ספר בראשית, "לא הייתה התורה צריכה להתחיל אלא מ'החודש הזה לכם', שהיא המצווה הראשונה שנצטוו ישראל". ואמנם מוני המצוות מנו כמה מצוות לפניה: פריה ורביה, מילה ואיסור גיד הנשה, אולם מדיוק בדברי רש"י עולה שגם הוא לא סובר שקידוש החודש זוהי המצווה הראשונה, אלא שזוהי המצווה הראשונה שנצטוו ישראל, היינו המצווה הראשונה שנצטוונו כעם.
וצריך להבין מדוע נבחרה מצווה זו להיות המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל כעם, מה מיוחד במצווה זו? מדוע מייצגת מצווה זו את כל תפקידו של עם ישראל בעולם?
ונראה לבאר שהאדם נתון מרגע ברייתו בעולם הזה לשלושה דברים המצמצמים את כוחו: עולם, שנה ונפש. כלומר, כל אדם נתון במקום מסוים (עולם), כפוף לזמן (שנה), ומוגבל ביחדיותו, ברצונותיו ובמחשבותיו (נפש). וישראל מצווים לקדש את הזמן, את המקום ואת נפשם. ובמצוות קידוש החודש מתאחדים כל היסודות הללו.
קידוש הזמן, שהוא עיקרה של המצווה, כדברי המדרש, "אמר הקב"ה משעה שבראתי את עולמי הייתי נושא משוי לחשב חשבונות של חודשים, מכאן ואילך הוא מסור לכם, לכם הוא מסור ואין אתם מסורים בידו. בכוחם של ישראל לתת משמעות לזמן, לתת חיים ברגע.
יסוד המקום מופיע גם הוא במצוות קידוש החודש, שפוסק הרמב"ם שכל מה שאנו מקדשים חודשים גם בגלות נסמך רק על מה שישנם אנשים בארץ ישראל שמקדשים את החודש, ומכוחם אנו מקדשים את החודש בכל העולם. ולכן כותב הרמב"ם "ואני אוסיף לך ביאור אילו הנחנו בדרך משל שבני ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין או בחו"ל בית דין שנסמך בארץ, הינה חשבוננו זה לא יועילנו כלום בשום פנים", וכותב על כך החתם סופר ש"נראה מדבריו כי אילו חס ושלום לא יישאר שום ישראל בארץ ישראל, אפילו יהיו יושבים ישראל בחוצה לארץ מקרי כליון אומה חס ושלום, אחר שאין לנו סמוכים ואי אפשר לקבוע חודשים ולעבר… אלא שהבטיחנו יוצרנו שלא יהיה זה". כלומר, אומר החתם סופר, כי קיום האומה תלוי בכך שיהיו אנשים מבני ישראל בארץ ישראל. וגם הכוזרי (מאמר ב,כ) מוכיח ממצוות קידוש החודש שארץ ישראל היא ארץ התורה.
וכן מימד האדם וכוחם של ישראל בא לידי ביטוי במצווה זו. שהרי אמרו חז"ל "החודש הזה לכם'- בידכם מסור הדבר, אפילו שוגגים אפילו מזידים אפילו טועים", וקידושם של ישראל את החודש הוא הקובע את הזמנים, כפי שמדגישים "מקדש ישראל והזמנים"- שמתוך קדושת ישראל יש קדושה לזמנים.
כך שבעצם מצוות קידוש החודש מאחדת את קידוש הזמן, קדושת הארץ וקדושת ישראל, שהם הערכים היסודיים שעם ישראל באו לגלות בעולם, שאפשר לקדש את ריבונו של עולם גם בתוך ההגבלות החומריות שמתבטאות בעולם-שנה-נפש. כך בכלל, וכך כמובן גם בפרט, שמוטלת על האדם חובה להפוך את מקומו למקום קדוש, להפוך את רגעיו ושעותיו לזמנים בעלי חשיבות וערך, וכל זה על ידי קדושת נפשו והעלאת מחשבותיו ורצונותיו לרצון האלוקי.
דבר נוסף ויסודי ביותר שמייצג את תפקיד עם ישראל בקידוש החודש הוא שישראל נמשלו ללבנה, וייחודה של הלבנה הוא ביכולת ההתחדשות המתמדת שלה, בדינמיות, בהתקדמות ובהופעת האור אחרי החושך, וכל זה מתוך קבלת האור העליון. דבר זה מייצג את עם ישראל, שאף על פי שהוא העם הזקן בעולם הוא מתחדש באופן מתמיד, דינמי, יצירתי ומשתנה, ויעודו הוא לעשות זאת מתוך קליטה של האור האלוקי בעולם. כך בכלל ובפרט, שמצווה להתחדש התחדשות מתמדת, להיות דינמי, קשוב יום יום לרצון ה' שהולך ומתגלה אליו.
ונסיים בדברי רבי נחמן מברסלב בשיחותיו, "גם אין טוב להיות זקן, הן חסיד זקן והן צדיק זקן. זקן אין טוב, כי צריך רק להתחדש בכל יום, להתחיל בכל עת מחדש". ושנזכה לקיים בעצמנו "נער לא ימיש מתוך האוהל"
