חשבון נפש
השבת אנו קוראים את פרשת מסעי וכפי שכתבנו שבוע שעבר, פרשות מטות ומסעי מהווים את החתימה לתקופת המדבר ואת ההכנה ליציאה ממנו והכניסה לארץ. וננסה לראות כיצד העניינים שבפרשתנו אכן מהווים הכנה לקראת הכניסה לארץ.
בתחילת הפרשה מונה משה רבנו את מסעות בני ישראל, את נקודת ההתחלה ונקודת הסיום של כל אחד ואחד מ 52 המסעות שנסעו ישראל במדבר. וכמובן שאין כאן סיפורים נוסטלגיים גרידא אלא רצון של משה להדגיש לעם ישראל את הדברים אותם קנו ורכשו במהלך מסעותיהם. מאין התחילו, איזה תהליך עברו ומה קנו בנפשם ובדעתם הפרטית והציבורית מתוך כל צעד וצעד שעברו.
והמהלך הזה הינו מהלך הכרחי ויסודי בסיומה של כל תקופה אצל האדם, שאז עליו לבדוק מה הוא לוקח איתו מאותה התקופה, איזה מטען אידיאליסטי, אלו כוחות חיים ואלו תובנות יסודיות הוא רוצה ובוחר לקחת איתו.
וכפי המשל שנתנו בשבוע שעבר, הבחור היוצא מן הישיבה ונכנס לחיי המעשה חייב לעשות התבוננות גדולה, יסודית ורצינית כדי לבחור מה הוא לוקח איתו מתקופתו בישיבה.
חזון לעתיד
יתרה מכך, חשוב מאוד לסמן את כיוון ההתקדמות שעבר הבחור עד לאותו הרגע וזאת בכדי שיוכל להציב יעד וכיוון לעתיד. אדם שמתבונן בשנותיו בישיבה ורואה מאין התחיל ולאן התקדם ועלה כל שנה ושנה, מסמן בכך כיוון של עליה. וממילא מתעורר בו הרצון להמשיך את אותו הכיוון ולהמשיך ולעלות ולהתגדל גם בשנותיו הבאות.
כך גם משה רבנו מראה לישראל את מסעיהם ואת עלייתם, שבסופו של התהליך, בסיום אותם המסעות, מתגלה כבוד ה' בעולם (דבר הנרמז במספר המסעות שהוא מספר אותיות של אחד השמות הידועים של הקב"ה, שם של מ"ב אותיות).
להתיישב בארץ
החלק השני בפרשה עוסק בציווי על ירושת הארץ ויחד עימו בחיוב לאבד את העבודה זרה ואת עובדיה ולא לכרות עימהם ברית. "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם ואיבדתם את כל משכיותם ואת כל צלמי מסכתם תאבדו… והורשתם את הארץ וישבתם בה… והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם".
מכאן ניתן ללמוד חיוב לאדם יקבע לעצמו מקום של קבע, יקנה בית בארץ ישראל, יאחז בה וידאג שאותו המקום בו הוא קובע את ביתו יהיה מקום עם חברה טובה ומתוקנת, ללא ספיחים של עבודה זרה וללא אנשים מקולקלים.
דבר זה הינו הדרכה יסודית לכל אדם שרוצה לבנות את חייו כראוי. בכדי שאדם יוכל להשקיע בבניינו הרוחני הוא חייב להתקבע במקום מסוים ולא להיות נע ונד. הקביעות מאפשרת פניות נפשית לבנות את חייו הרוחניים וכן מאפשרת לאדם להיות שותף בתיקון של מקומו וקהילתו.
אלא שכאן באות אזהרות חריפות וחמורות, שאותו המקום שקובע האדם לישיבתו יהיה מקום מתוקן, עם חברה טובה ומפרה, ובשום אופן לא מקום בו שולטים מנהגים מקולקלים ואנשים לא ראויים.
רבים חשבו שעליהם החברה לא תשפיע והלכו לדור במקומות בהם לא התורה עומדת במרכז, אלא במקומות בהם רווחתם הכלכלית והחומרית של יושבי המקום היא העומדת במרכז חייהם, מתוך מחשבה שהנה, לאור העובדה שהם בחורי ישיבות שיודעים מה נכון ומה איננו נכון, מה עיקר ומה טפל, הם לא יפגעו מהחברה המקולקלת. אלא שלאחר זמן קצר ניכרת מאוד ההשפעה המזיקה של החברה הרעה.
ולכן מדגישה התורה מחד שחשוב לאדם להתקבע במקום, ומאידך היא מדגישה את הזהירות היתרה שצריכה להיות בבחירת המקום.
גבולות הארץ והחזון
המשך הפרשה עוסק בשרטוט גבולות הארץ. ניתן לומר שהדבר רומז לכך שכשהאדם יוצא מן הישיבה הוא צריך לראות לאן הוא הולך, לאן הוא רוצה להגיע, לאן הוא שואף לעלות. ומאידך עליו להציב גם מהם הקווים האדומים שלו, מהם המעשים שהוא לא מוכן לעשות כדי להצליח. אלו ואלו כלולים בגבולות.
אנו יודעים שעם ישראל עדיין לא זכה לכבוש את הארץ בכל גבולותיה, ואף על פי כן מציב הקב"ה את הגבולות השלמים של הארץ, בכדי שידעו מהי השאיפה, מהי המטרה, מהו החזון הגדול שלאורו ילכו ויכבשו כמה שביכולתם לכבוש.
יישום החזון במציאות
לאחר מכן מונה הפרשה את שמות מנחילי הארץ, וזאת כדי לומר לנו שלא די בתכנון חזון גדול ורחב אלא צריך גם לראות מי ממונה על יישומו והוצאתו אל הפועל.
כך בכלל וכך גם האדם הפרטי. לא די לאדם להציב מטרות ושאיפות גבוהות, אלא גם חשוב מאוד שיראה מהי הדרך ליישומם. לדוגמא, אם רצונו להמשיך ולשמור על ההלכה כולה ברצינות ובהקפדה- הוא חייב לקבוע עיתים חשובים ללימוד הלכה. וכן כאשר הוא בא להקים את ביתו הוא מחייב לקחת אישה כזו שרוצה בכך, אישה שתהיה 'עזר' להקפדה ולשמירה על ההלכה ולא 'כנגדו' חלילה.
עוד חשוב, כפי שאמרנו, שהאדם יחיה בחברה בה שמירת ההלכה היא הנורמה החברתית המוסכמת.
וכן על זה הדרך, לא דיי בשאיפה, אלא על האדם לקבוע סדרי חיים ממשיים.
לתת מקום חשוב לקודש
בהמשך הפרשה מופיע הציווי להפריש ערים ללווים. כלומר, האדם חייב לתת בחייו מקום לקודש, להפריש מקום ללווים, לתת זמן לתורה, לגור במקום תורה, לעשות לעצמו רב, ועוד עליו לקבוע לעצמו דרכים רבות כדי שהקודש יהיה דומיננטי בחייו. אסור בשום פנים ואופן שהקודש יהיה מרוכז אך ורק בשבתות וימים טובים, אלא עליו להיות מפוזר על פני כל היום, כל יום. (וכפי שאנו רואים מתקנת חז"ל, שאדם צריך לברך 100 ברכות בכל יום). וכך ערי הלווים פרוסות בכל הארץ, בכדי לתת מקום בקודש בכל מקום.
ראינו את חלקה של הפרשה וכיצד כל הדרכה והדרכה המופיעה בה מכוונת בבניית האדם ביציאתו לחיים ולמעשה.
ונסיים בכך שגם אותם אלה שיצאו מן הישיבה לפני שנים רבות ומרגישים שהתרחקו ונפלו, עדיין בכוחם ליישם את ההדרכות העולות מפרשות מטות ומסעי, ולחזור לאותה המעלה הרוחנית העליונה לה זכו בעודם בישיבה.
