פרשת השבוע עוסקת בקורבנות, ובכך עוסק חלקו הראשון של ספר ויקרא המכונה גם ספר הקורבנות, וכך פותחת התורה את עניינם של הקורבנות: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם", יש דגש מאד ברור אדם כי יקריב מכם, מהו הדגש הכול כך גדול, על הצורך ש'אדם יקריב', יתר על כן, מה מחדשת התורה במילה אדם, וכי הייתי חושב שקוף יקריב?
אלא שיש כאן ביטוי עמוק לכך שכדי שתהיה לך את הזכות להקריב קורבן אתה צריך להיות אדם, כדי שתהיה לך היתר לשחוט בעל חיים, אתה חייב להיות אדם, חז"ל דורשים על המילה אדם: "זה לשון חיבה ולשון אחווה, אמר לו הקב"ה ליחזקאל 'בן אדם' – בן לאנשים כשרים, בן לצדיקים, בן לגומלי חסדים, בן שמבזים עצמם על כבודו של מקום ועל כבודן של ישראל כל ימיהן".
ומהו הדבר שהופך אותנו לאדם? מה מקנה לנו את הזכות ואפילו את המצווה לשחוט בעלי חיים? המהר"ל מסביר שהמילה אד"ם – מורכבת משלושה אנשים:
אברהם אבינו,
דוד המלך (שעיקר עניינו משיח בן דוד)
משה רבינו, יש בין שלוש דמויות הענק הללו הרבה קווים מאחדים אך אציין כאן שני קווים מרכזיים:
לרכוב על חמור
א. אצל שלושתם מוזכר שרכבו על החמור, אצל אברהם כתוב: "ויחבוש את חמורו…", אצל משה כתוב: ויקח משה את אשתו ובניו וירכיבם על החמור…", ובמשיח כתוב שיופיע כ"עני ורוכב על החמור", ונראה שהרעיון היסודי והבסיסי בעניין הרכיבה על החמור, החמור מייצג את החומר, את הגשמיות, את הבהמיות הגסה, ומטרת עם ישראל, מטרת האנושות היא לגלות שיש רבדים רוחניים עליונים, שיש נשמה, שהיא רוכבת על החמור, הרוח מנהיגה את החומר ומובילה אותו, זה מטרתנו, רק מתוך ההבנה הזאת יש לנו זכות לשחוט את בעלי החיים, כי אנו מגלים צורת חיים אחרת, נשגבה יותר, והקורבן מבטא את העובדה שיש דברים מעל לחומריות הגסה.
רוח נמוכה
ב. אצל שלושת הגדולים הללו הופיעה באופן בולט מידת הענווה, שכפי שכותבים חז"ל: "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו' אמר להם הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם אמר לפני 'ואנכי עפר ואפר', למשה ואהרן אמר 'ונחנו מה', לדוד אמר– 'ואנכי תולעת', מידת הענווה העמוקה נובעת מתוך הבנה שיש משהו הרבה יותר עמוק וגדול מהחיים הגשמיים, מחייך והנאותיך, מהצד החיצוני והגופני יש אידאל אלוקי עליון אליו צריך להתבטל ועליו יש למסור את הנפש.
שתי התובנות הללו הן היוצרות אדם, זו גם תכלית יציאתנו ממצרים, היכולת להשתחרר מהתפיסה המטריאליסטית שגורסת שהחומר הוא עיקר, לכן המצווה בזכותה נגאלים ישראל היא קורבן הפסח היכולת לקחת את אלוהי מצרים – הבהמה, ולשחוט אותה!
אתם קרויין אדם
אדם, בגימטרייה 'מה?', כי האדם הוא היצור היודע לשאול 'מה יש כאן?', 'מה העומק?, 'מה מקור החיים?', 'מה מטרת החיים?', בליל הסדר הקרב ובא אנו נרבה בשאלות, נגדיל את מדריגת האדם שלנו היודע להתעמק ולהתבונן, ומוצא את הנקודה הנשמתית הרוחנית האלוקית בכל דבר.
לא לחינם אומרים חז"ל שרק ישראל נקראים אדם: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם – אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם".
אם יורשה לי לחדש חידוש בסיפור הידוע של קין והבל, ואביא את הפסוקים הקשורים לענייננו: "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה', והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה…", ונשאלת השאלה מדוע ה' לא שעה אל מנחתו של קין?
אולי אפשר לומר הבעיה שקין לא הקריב קורבן מן החי, יש כאן אמירה, לדעתו של קין החיים הם הדבר העליון ביותר, צריך לעבוד לה', אך לא על חשבון החיים, להיפך עבודת ה' היא הצריכה לשרת את החיים, יתר על כן, קין בחר להיות איש שדה ולא לשחוט בע"ח, כי במה אני קין עדיף על הבהמה, התפיסה שאח"כ הופיעה במצרים להפוך את הבהמה לאלוהים, מופיעה אולי גם אצל קין…
השאלות על הקורבנות, על המוסריות שלהם, על הזכות שלנו לאכול חיות, נובעת מהשקפת עולם מעוותת של 'עם הדומה לחמור', 'אשר בשר חמורים בשרם', שלא רואה את גדלותו האלוקית של האדם, את ייעודו העליון, את תפקידו הנשגב.
אדם שיודע להיות צאנו של הקב"ה, נאמן לערכי הנצח, יודע שהקב"ה רוצה שהאדם יתגלה כמולך בתחתונים, האדם כנציג הרוחני והאלוקי, אמור להשתמש בכל החומר לצורכו, שהוא צורך גבוה.
יהי רצון שנזכה להיות אדם אמיתי!