בפרשת השבוע אנו נפגשים עם קורח ועדתו, וננסה לעמוד על נקודה יסודית וחשובה: הכוונה.
לעיתים ניתן לשמוע אנשים שאומרים את המימרא "כוונות—בתפילה". כלומר, שמקומם של הכוונות הוא דווקא בתפילה ולא במקומות אחרים, שאת מעשי האדם מודדים בתוצאות ולא בכוונות, וכי הכוונות אינן באמת משפיעות. אמירה זו מקוממת.
בפרשת השבוע ובדברי חז"ל על פרשת קורח אפשר לראות בדיוק את ההפך, שהכוונה והרצון הם כוחות מאד משמעותיים וחשובים. אולי אפשר לומר באופן חריף שכל התוצאות שאנו רואים הם כתוצאה מהכוונה הפנימית.
חז"ל בהתייחס למחלוקת קורח ומשה כותבים (מסכת אבות ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו". בדברים אלה מסמנים לנו חז"ל את הבעיה: הבעיה היא בכוונה, הבעיה היא בשאיפה וברצון. קורח יוצר מחלוקת שאיננה לשם שמיים, מחלוקתו לא נועדה לקדש את שמו של הקב"ה בעולם, ולא נועדה להביא אור וטוב לעם ישראל או לעולם כולו. המחלוקת של קורח מונעת מתאוות הכבוד, מקנאה ומעין-הרע.
חז"ל אומרים על קורח שליבו לקחו. כלומר, הרצונות הפנימיים, הכוונות של הלב, הם שגררו אותו לפתח שיטה אידאולוגית שלמה, לטעון טענות הגיוניות ולהקהיל עדה גדולה שתגבה ותתמוך ברעיונותיו.
הכוונה היא העיקר. רחמנא ליבא בעי. ה' רוצה את הלב, את הכוונה. מי שחושב שלא מזהים את כוונותיו הפנימיות או שאין להן השפעה עצומה לכוונה – טועה. יש לנו חושים עמוקים, יכולות קליטה מאד מיוחדות, אנו מזהים אדם שמגיע מרצון אמיתי לעזור ולקדם, ומזהים מאידך אדם שמונע מתאוות בצע, כבוד ומעמד.
השם קורח הוא מלשון קרחת, ניתוק הדברים משורשם ומקורם. קורח חשב שיצליח בשל חכמתו הרבה, הכריזמה הסוחפת, כוחות ההנהגה וכושר הביטוי המדהים, שלא יזהו את כוונותיו, את מניעיו האמיתיים. הוא טוען בלהט: "כל העדה כולם קדושים", אף שבליבו עומדת המשאלה: 'הייתי רוצה להנהיג'. הוא חושב שניתן לומר דברים בלי שתהיה השפעה לקרקע ממנה הם צומחים. והתוצאה היא חד משמעית: הקרקע תחת רגליו מתמוטטת. לשקר אין רגלים, אין עמידה. אם מנסים להראות מצג שווא – כשהלב לא שם, כשהכוונה לא קיימת, כשאחד בפה ואחד בלב – אין לזה קיום.
"אמת מארץ תצמח" – האמת שהיא ההתאמה בין המניעים למעשים, בין הכוונות לאמירות היא הצומחת מהקרקע המוצקה, היא זו שעומדת ומקיימת את העולם.
כמה חשוב והכרחי לעצור ולבחון את עצמנו: מה באמת מניע אותנו? מה באמת חשוב לנו? מה משמח אותתנו? מה מרגש אותנו? מה מפחיד אותנו? – העבודה המרכזית שלנו היא חידוד ודיוק הכוונות. אם נתכוון נכון- נגיע. העיקר הוא הכוונה.
במחלוקת לשם שמיים יתכן שצד אחד טועה, יתכן שיש חוסר הבנה, חוסר הכרת המציאות, טעות אידאולוגית, אלא שאם זה לשם שמיים, אם הרצון הוא טוב- סופו להתקיים, סופו להוביל לאמת, כי הרצון מכוון נכון.
ונסיים במעט מהעושר האדיר שכתב הרב קוק זצ"ל על חשיבות וערך הכוונה והרצון:
"הרצון הוא מקור החיים. רצון האדם הוא באמת יסוד שכלולו והווייתו. אמנם הרצון הזה צריך הוא פיתוח ועישוי, יותר מכל הכוחות כולם…" (אורות הקודש ג)
"עוד יתגלה בעולם גודל ערך הכח של רצון האדם, ומדרגתו במציאות כמה היא מכרעת… וגילוי זה יהיה הכתב של כל המדע כולו, ויבוקש מכל העולם בישראל" (אורות הקודש ג)
"והיסוד הגדול – שהרצון הטוב הוא הכל, וכל הכשרונות שבעולם אינם אליו מילואיו… והוא בא להכיר את הטוב האמיתי של ההצלחה הגמורה, שאינה תלויה כי אם באדם עצמו, ולא בשום תנאי חיצועי, והוא רק הרצון הטוב. והצלחה זו היא האושר הגדול מכל אוצרות וסגולות, ורק היא מאשרת כל העלם ואת כל המציאות" (אורות התשובה ט).
אלא שאם האדם יגיד: הרי זה קשה מאוד לכוון את כל החיים לשם שמים, להיות ללא פניות זרות, ללא רצונו אגואיסטים, מנחם אותנו הרב קוק באומרו "בעל פניה נקרא מי ששקוע בפניות, אבל אם יסוד רצונו טוב, הכל טוב למפרע" (הרב קוק, רשימות מלונדון ז).
כלומר, אם אל המעשים הטובים נלווית גם נגיעה אישית, אין האדם נחשב מפני כך "בעל פניה". ואם רצונו הבסיס הוא טוב גם מעשיו הנגועים בפניות נחשבים כטובים מיסודם" (יש לך כנפי רוח כז)
יהי רצון שנזכה לזקק את כוונתנו ורצונותינו ולכוון את כל מעשנו לשם שמים.
