במרכזה של הפרשה ניצב חטא המרגלים, החטא החמור ביותר של ישראל במדבר, כדבריו הנודעים של ר' מאיר שמחה מדווינסק בעל ה'משך חכמה': "והקפיד השי"ת על כבוד הארץ יותר מעל כבודו כביכול עד שבעשיית העגל אחרי שובם מחל להם השי"ת, "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ", ועל הוציאם דבת הארץ וימאסו בארץ חמדה נשבע ה' ולא ינחם כמו שנאמר "אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם".
מה החומרה הנוראה בחטא זה, ביארנו את הדבר בכמה פנים, והשנה בעקבות לימוד בספר הנפלא, כנפי רוח, התחדשה עוד הבנה, שמעמיקה את הדברים.
עם ישראל ניצבים על שערי הארץ, אחרי סדרה של כישלונות, סדרה של חטאים, הקב"ה השפיע ומשפיע עליהם שפע של טובה וחסד, בראשם שלושת הרועים הגדולים ביותר שעמדו לעם ישראל, מרים, אהרן ומשה, אך בתוכם פנימה הם חשים, אנחנו לא ראויים, אין כוח ועוצמה, להגיע לארץ ישראל.
כל כשלון, כל חטא – החדיר בתוכם את תחושת השפלות וההקטנה העצמית: 'ונהי בעיננו כחגבים' (ואם כך אנו רואים את עצמנו, אז העולם גם מתייחס אלינו כך: 'וכן היינו בעיניהם'), ועם ישראל רואה את עצמו קטן וחלש, ואם הוא חלש וקטן, איך יכנס לטרקלינו של מלך, ארץ ישראל?
מקור כל החטאים והכישלונות של האדם באות ממקור אחד – חוסר הכרת הגדולה של האדם – שאדם לא מכיר את גדולתו, הוא מרשה לעצמו לעשות מעשים שלא מתאימים לגדולתו ומעמדו, לגדולת רצונותיו ונשמתו.
שאדם מכיר בערכו, בנשמה האדירה ששוכנת בתוכו, הוא לא יכול לעשות עברות, זה לא מתאים, לא למעמדו ואישיותו, מאידך הוא יכול הרשות לעצמו לשאוף לדברים גדולים, ליזום, ליצור ולהוביל.
וכן כותב ר' נתן על דברי ר' נחמן אליו: כשאמר לי ענין הנדפס בלקוטי תנינא סימן פ"ו על פסוק מקצר רוח ומעבודה קשה, שעל~ידי קטנות אמונה צריכין לעבדות קשות וכו' עין שם, עמדתי לפניו כמשתומם ומחשבותי היו תמהים בענין זה, כי נדמה לי שיש לי אמונה קצת, ענה ואמר בלשון גערה קצת, כאומר ואם יש לך אמונה, אין לך אמונה בעצמך, והזכיר מיד מאמר רבותינו זכרונם לברכה 'כי מי בז ליום קטנות', מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנם לעתיד לבוא, קטנות שהיה בהם בעצמן, שלא האמינו בהם בעצמן…שלא האמינו בהקדוש~ברוך~הוא שהוא טוב לכל והם חשובים וגדולים בעיניו יתברך, ומחמת זה היה בהם קטנות. וזה היה עקר קטנות האמונה שלהם מה שלא האמינו בהם בעצמן.
והכלל המובן מדבריו שהאדם צריך שיהיה לו אמונה בעצמו שגם הוא חביב בעיני השם יתברך, כי לפי גדלת טובתו של השם יתברך גם הוא גדול וחשוב בעיניו יתברך. וכבר מבאר ענין זה כמה פעמים שאין זה ענוה להיות במחין דקטנות חס ושלום וצריכין לבקש הרבה מהשם יתברך לזכות לדרכי ענוה באמת…".
היו צריכים דור המדבר להבין, אם האתגר שהציב ה' לפניהם הוא להיכנס לארץ, יש להם את הכוח והעוצמה לעשות זאת כראוי.
והדברים מלמדים אותנו יסוד חשוב, חלק מאמונה בה' כוללת אמונה בכוחות העצומים שיש בנו, לאדם יש כוחות ליצור חיים גדולים, לבנות בית של קדושה, לכונן זוגיות ואהבה, לחנך את ילדיו לדרך ארץ ותורה, לתרום את תרומה יחודית לעם ישראל ועוד.
צריך זהירות לא לחטוא בחטא חוסר האמונה ביכולת שלנו לעשות שליחות גדולה ומשמעותית.
ישאל כל אחד את עצמו: אם הייתי מאמין שאני יכול להצליח, מה הייתי עושה? אם הייתי מכיר בכך שנשמה גדולה בתוכי, כוחות גדולים ועצומים, מה היית מעיז לנסות? ואולי יש להוסיף: אם הייתי רואה את בן/בת זוגי כבעל נשמה גדולה וכוחות עצומים, איך הייתי מתייחס אליה., כמשפטו העמוק והחשוב של ר' שלמה קרליבך: 'כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו!'.
ונסיים בדברי הרב קוק: "לגעור צריכים גם בקטנות האמונה של עצמו, במיעוט הכרת הסגולה הנשמתית שלו, כדי לשוב לגודל הראוי", "כמה טובה מונעים בידים, מפני שפלות הדעה שבאנשים אשר רוח ה' ראוי לדפוק בלבבם והם אוחזים בקטנות, ואינם מאמינים בעצמם בגדולת נשמתם", "מוכרחים לפעמים להסיר ממנו לגמרי את ההרגשות הנמוכות, אף על פי שהן משמשות בקדושה לאחרים, וללבוש תחתיהם בגדים רוחניים יותר מלאים זוהר, יותר אציליים, והרבה פעמיים צדיקים גדולים נופלים מעבודתם הרמה, ומונעים טובה מהעולם, מפני קטנות אמונה שבעצמם, הבאה מתוך שפלות קיצונית, שהיא חוץ מאורח אמת של אור תורה דלעלא".
נכיר בגדולה העצומה שקיבלנו, ומתוך כך נקח אחריות גדולה לגלות את המתנות היחודיות שלנו לעולם!