פרשת וישלח – יעקב ובניו

בפרשתנו מתייצבים זה מול זה יעקב ועשו, ולכן היום נשוב ונתבונן בהבדלים העצומים שבין השניים (שכפי שכתבנו בפרשת תולדות, ההבדלים הללו הם לימוד חשוב ומשמעותי גם לדורנו, להבחין בין הצד ה"יעקובי" שבנו לצד ה"עשוי" שבנו).

כשהתורה מתארת את מחנה עשו היא מדגישה את גודלו הרב "וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו". וכן בסוף הפרשה התורה מדגישה את הריבוי המספרי העצום של עשו ואלופיו. עשו מעמיד את העיקר על הריבוי המספרי והעוצמה הפיזית, דבר שמתבטא באמירתו הידועה "יש לי רב". הסתכלותו של עשו העולם היא שיש צורך להשיג, לאסוף ולצבור כמה שיותר. זה לדעתו מקור הכוח והאושר של האדם.

לעומתו מחנהו של יעקב הוא מחנה משפחתי. כשיעקב מתפלל לקב"ה הוא מזכיר את המשפחתיות: "ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ה' האומר אליי שוב לארצך ולמולדתך… הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבוא והיכני אם על בנים".

הבדלי הגישות באים לידי ביטוי גם בתיאור התורה את המפגש בין שני המחנות: "וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות".

כשעשו פוגש את יעקב הוא שואל אותו שאלה מעט תמוהה: "וישא (עשו) את עיניו וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר מי אלה לך? ויאמר (יעקב) הילדים אשר חנן אלוקים את עבדך"- וכי לא ברור לו שזוהי משפחתו של יעקב?!

התשובה לכך היא שבתרבות האדומית, ה"עשווית", האיש היה מתהלך רק עם קבוצת הלוחמים- שחלקם הם בניו ונכדיו וחלקם אנשים אחרים שהצטרפו להיות בצבאו. אם היו נשים וילדים במחנה הרי שהיו אלה שבויי מלחמה שהתווספו למחנה באופן אקראי. כשעשו רואה את ילדי יעקב הוא מתפלא ושואל "מי אלה לך?"- מה הקשר שלך אליהם? האם אלו שוביי מלחמה?? אך יעקב מיד מעמידו על כך שאלו הם ילדיו הרכים המתהלכים עמו במחנה.

כשעשו מציע ליעקב להצטרף אליו: "ויאמר ניסעה ונלכה ואלכה לנגדך", עונה לו יעקב "ויאמר אליו אדוני יודע כי הילדים רכים…". יעקב אומר לעשו שאין לו אפשרות להצטרף למחנה שעשו מוביל שהוא מחנה אלופים, מחנה מלחמה, שמקבץ רכוש בכוח הזרוע, שכן המחנה של יעקב הוא אחר- מחנה בו המרכיב הדומיננטי והחשוב ביותר הוא הילדים.

השקפת העולם של יעקב מתבטאת במילים "יש לי כל"- ה"כל" איננו כמותי כי אם מהותי ואיכותי. יעקב אינו מתמקד בריבוי כמותי או בעוצמה פיזית, אלא בגידול ילדים בכדי שימשיכו לעשות טוב וחסד בעולם, לקדש שם שמים ולהפיץ את בשורת האמונה.

יעקב מבין שהדבר החשוב ביותר להשקיע בו הוא ילדיו. גם בפרשה הקודמת וגם הפרשות שלפנינו, עוסקות בתהליכי גידול הילדים, ב"צער גידול בנים" שיעקב מעיד שסבל ממנו. אך התוצאה של כל צער הגידול בנים הוא שחז"ל מציינים שיעקב אבינו לא מת שכן "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". מיתתו של יעקב הייתה שלמה, שכן כל זרעו ממשיך את דרכו. יעקב מסיים את חייו כשהוא שומע את בניו אומרים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"- כשם שבליבך אחד כך אין בליבנו אלא אחד.

התמודדות זו בין ריבוי הכסף, הנכסים, התענוגות, הידע ועוד, לבין ההשקעה במשפחה בילדים ובחינוך קיימת עד ימינו. לצערנו רבים בוחרים להמשיך את דרכו של עשו (בין אם זה כתוצאה מבחירה 'מושכלת' ובין כתוצאה מהיגררות אחר הנורמות החברתיות המקולקלות).

בפרשיות אלו אנו צריכים לחזור למסורת אבותינו במעשה, ולמקד את ההשקעה והמעשים בחינוך ילדים ובהרחבת המשפחה. ללא ספק זהו הדבר שנותן חיים אמיתיים לאדם, חיים נצחיים, שזרעו ממשיך את דרכו לדורי דורות.

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן